בסעיף י"ג מהפתיחה (עשין) מונה החפץ חיים גם עשה של 'מדבר שקר תרחק', שעליו עובר המספר לשון הרע עם עירב בסיפורו שקר, ומוסיף הח"ח: "וגם נשתנה שמו לפגם על ידי זה להיקרא עתה בשם 'מוציא שם רע' ועונשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות".
בביאורים ומוספים מרחיבים מעט בגדר מצוות 'מדבר שקר תרחק'. הראשונים נחלקו האם זו מצווה שנאמרה דווקא לדיינים במשפט, וכן כתב הרמב"ם, או שזו מצווה אף מחוץ לבית הדין, וכן כתוב בספר חסידים, וכן דעת החרדים, וכן כתב השו"ע.
אמנם כתב בספר יד הקטנה (דעות פ"י אות א), שאף שעיקר האזהרה של שקר היא על הדיין, משום שכאשר הדיין יטה עצמו לדברי שקר הרי הורס קיום העולם – ממילא נשמע שגם שאר ההמון ירחיקו עצמם מלשקר. וכן משמע בהעמק דבר (שמות כג, ז) וכן ביאר הגר"ה זקס (ברצונך חפצתי עשין יג).
נידון נוסף באיסור שקר – האם האיסור לשקר הוא רק בגרימת הפסד ממון לשני, או אף בסתם דברי שקר: דעת היד רמה (בב"ב קעב, א) שעובר באיסור שקר בכל דבר שקר, אפילו אינו מפסיד בכך לחברו. ודעת היראים (סימן רלה) שעובר רק בשקר הגורם הפסד או כל דבר נזק לחברו. אמנם גם לדעה זו אסרו חכמים כל דבר שקר, כמבואר בשערי תשובה (ש"ג) בביאור כת השקרנים. וכן כתב הגר"ח קניבסקי (מסכת כותים סימן ל), שמדברי רבנו יונה מוכח שעיקר האיסור לשקר הוא דוקא במפסיד ממון חבירו, ובשאר דברי שקר, אין זה אסור אלא מדברי קבלה.
ובחזו"א (אמונה ובטחון פ"ד אות יג) כתב בגדר מידת השקר, שגנות השקר אינו בשביל המרמה או רווח המקווה לו ברמאותו, אלא אף השינוי בסיפור דברים של מה בכך בשם שקר יכונה ובכלל עוון שקר הוא. והגר"ח קניבסקי (דרך שיחה פרשת תולדות) הביא מעשה מהגרי"ז סולאויצ'יק שהקפיד על כל דבר שקר.
ואף אם לא משקר בדבריו, אלא משמיט את הרקע של הדברים ועל ידי זה גורם להבנה לא נכונה של העובדות, כתב הח"ח לקמן (לשון הרע כלל י באמ"ח ס"ק ט) שנחשב כשקר וכמוציא שם רע.