הרב ישראל מאיר שושן
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (שמות ט', א')
המילה "בא" מורכבת מן האותיות ב + א, סה"כ – 3. בפרשת בא מגיעות שלושת המכות האחרונות של עשרת המכות. "כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו". מה היתה מטרתן העיקרית של עשרת המכות? "למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים. ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". תכלית כל עשרת המכות היא עבורנו, שנוכל לספר לילדינו ולדבר אתם על נושא זה. וכפי שמסביר בעל ה"פנים יפות", שהקב"ה נתן את עשרת המכות, כדי שבליל הסדר נוכל להחדיר ולספר אמונה לילדינו.
בסוף פרשת בא, מביא הרמב"ן, כי אין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם. אין פעולה בעולם שאדם עושה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.
יהודי חייב לחיות עשרים וארבע שעות, בתחושה הברורה של 'אין עוד מלבדו'. עשרת המכות ניתנו כדי להכשיר את עם ישראל בנושא זה, עוד לפני קבלת התורה. בא חבקוק והעמידן על אחת. כל היהדות כולה עומדת על בסיס איתן אחד – 'וצדיק באמונתו יחיה'! לא נאמר "ידע" את האמונה אלא "יחיה" אותה.
הגזרה אמת, אומר הרמב"ן, והחריצות שקר. מגזרת הכתוב, חובה עלינו להתעסק בהשתדלות למען קיומנו אבל הגזרה אמת. אין טעם להרבות בהשתדלות מיותרת כאשר התוצאה היא ממילא בידיו של בורא העולם. יהודי בעל אמונה, חי בעולם הזה באושר אמיתי. "קל חי וקיים" – הוא מרגיש את מציאות ה' בעולם כמציאות קיימת. בלי אמונה לא יוכל האדם לשרוד אף לא רגע אחד.
מסופר על רבי ישראל מסלנט שהיה נוסע מידי שנה לשבועיים של נופש. הוא היה מתארח תמיד באכסנייתו של יהודי שומר תורה ומצוות. שנה אחת, גילה רבי ישראל סלנטר לחרדתו, שבעל האכסניה מתחיל להדרדר מבחינה רוחנית. בתחילה התפלל ביחידות, בהמשך החל לדלג על תפילות ובקושי הניח תפילין.
שאל אותו רבי ישראל: "מה קרה לך?? אינך אותו יהודי שהכרתי…"
"כבוד הרב, לא נעים להגיד", מתנצל בעל האכסניה, "אבל, האם הרב חושב שהוא האורח היחיד פה?"
"מה פירוש?" תהה רבי ישראל.
"אורחים רבים מגיעים לכאן", מסביר בעל האכסניה, "יום אחד הגיע לכאן יהודי פוקר, ולנגד עיני ראיתי אותו אוכל בשר בחלב, ר"ל. באותו מעמד אמר היהודי בגסות: "אם יש בורא לעולם – אחנק עם האוכל בפי, אך אם לא אחנק – היכן בורא העולם??" ואני נחרדתי. כבוד הרב, הוא אכל מאכלות אסורים ולא נחנק!!! מאז עלו בי הרהורים קשים, אם אכן יש בורא לעולם – מדוע לא המית אותו באותו רגע???"
ברקע נשמעה נגינת כינור.
"מהי המנגינה הזו?" שאל רבי ישראל.
"זו ביתי", ענה בעל האכסניה בגאוה לא מוסתרת, "היא לומדת בקונסרבטוריון כיצד לנגן בכינור".
"האם היא יודעת לנגן?" המשיך רבי ישראל לחקור.
"ודאי! כבר שבע שנים שהיא לומדת, מאז שהיתה ילדה קטנה. אפילו תעודות יש לה!!" היתה התשובה המאושרת.
"האם תוכל לקרוא לה? ברצוני לבחון אם אכן מיטיבה היא לנגן", ביקש רבי ישראל.
הבת המנגנת הובלה אחר כבוד אל אולם האורחים.
"אביך אומר שאת יודעת לנגן, האם זה נכון?" שאל אותה הרב.
"אכן כן", ענתה הבת.
"האם תואילי להשמיע לי מנגינה אחת, רוצה אני לשמוע במו אוזני…" ביקש הרב.
הבת סירבה.
הרב חזר על בקשתו: "אביך מארח אותי באכסנייתו, אינני אדם מהרחוב, לא תסכימי להשמיע לי מספר נעימות?"
אך הבת נשארה בסירובה. היא אינה מעוניינת להשמיע שום מנגינה בכינורה.
שואל אותה אביה: "מה קרה? מדוע אינך רוצה לנגן?!"
"אבא", התלוננה הבת המלומדת, בשביל מה הרב רוצה לשמוע אותי, כדי לדעת אם אני יודעת לנגן? בשביל זה יש לי תעודות, האם עלי לפתוח את כינורי עבור כל אחד שרוצה לראות אם מיטיבה אני לנגן? אוכל להראות לך בתעודות, בדיוק רב, כמה למדתי ועל מה נבחנתי. תעודה לא ניתנת סתם, היא ניתנת רק לבעלי ידע!!!"
האב והרב שתקו.
לבסוף, הפר רבי ישראל את השתיקה ושאל: "האם לדעתך צודקת בתך?"
"אכן, אף אני סבור כמוה", עונה האב.
"והריבונו של עולם לא צודק?" שאל רבי ישראל בכאב, "האם כל אפיקורס וכופר, שקיימים בכל דור ודור, חייבים להיחנק בזמן אכילת דברים אסורים, על מנת להוכיח שיש בורא לעולם?!"
פעם אחת, לפני 3300 שנה, הוכיח הקב"ה קבל עם ועולם, "למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ", ועל זה אנו מצווים יום יום: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך". מיני אז, במשך דורות רבים, עברה המסורת מאב לבן, ועמה סיפור עשרת המכות שעברו על המצרים, המצרים מקבלים מכות והיהודים – לא! כל העם ראה בברור את יד ה', ואת זה אנו רוצים להשריש בילדינו.
עשרת המכות ושאר ניסים לא ישובו הנה עבור כל כופר שישאל שאלות!!
כל אדם שיתבונן ויפקח עיניים, יוכל להבין מיד מי ברא את העולם, כיצד נברא כזה עולם, האם יתכן שעולם כזה נברא לבד?? כיצד יתכן שמגרעין קטן של תפוח, שהוכנס לתוך האדמה, נוצר עץ גדול של תפוחים?? באיזה בית חרושת נוצר התפוח? על כך מגיעה הברכה, כהכרזת האמונה: "ברוך אתה ד' בורא פרי האדמה…"
הרב שך זצוק"ל היה צועק בשיחותיו: "ראו את התפוז, קליפה כה יפה, מי ברא את הקליפה? מי סידר את הפלחים בסדר כה מופתי?? מי יצק אל תוך הבקבוקונים הזעירים את מיץ הפרי? התפוז הקטן זועק בעצם קיומו: "ברוך אתה ד' בורא פרי העץ".
כותב הרמב"ם שכאשר יפקח האדם את עיניו, ויתבונן בברואיו ובנפלאותיו של בורא העולם – מיד הוא דבק בו ואוהב אותו אהבה אין קץ.
זהו מוסר השכל שצריך ללוות אותנו כל החיים.
יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה, ולחיות בתורת "וצדיק באמונתו יחיה".