בפרשת השבוע מתואר 'מעשה מרים הנביאה', שלקתה בצרעת, ומשה רבנו התפלל בעדה: "אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ". מנוסח זה למדו רבותינו שהמבקש רחמים על חבירו אינו צריך להזכיר את שמו, כפי שמשה רבנו לא הזכיר את שֵׁם אחותו בתפילתו. וכתבו הפוסקים שהדברים אמורים רק כשמתפלל בפני החולה, וכך גם תפילתו של משה רבנו היתה בפני מרים, אולם כשמתפלל על החולה שלא בפניו צריך להזכיר את שמו, כדי שהתפילה תהיה ברורה.
ויש שכתבו שגם המתפלל בפני החולה רשאי להזכיר את שמו, אלא שאינו צריך, אך יש שכתב כי ראוי שלא להזכיר את שמו, כיון שהזכרת שם החולה מעוררת מעט את מידת הדין עליו, ועל כן כשיש תועלת לתפילה בהזכרת שמו, דהיינו שלא בפניו, יש להזכירו, אך כשאין בכך תועלת – טובת החולה היא שלא יזכירו את שמו.
וכתבו האחרונים על פי דברי הזוהר הקדוש שבהזכרת שם החולה בתפילה יש להזכיר את שמו ושם אמו: "פלוני בן פלונית", ויש שכתב להזכיר את שם אביו, ויש שכתב שניתן להזכיר אחד משני השמות. והמנהג בימינו להזכיר את שם האֵם. ואֵם המתפללת על אחד מילדיה – תאמר רק "בני פלוני" או "בתי פלונית", ואינה צריכה להזכיר את שמהּ. וילד מאומץ – יש שהורה להזכיר שם אמו המאמצת. ואם שֵׁם אמו אינו ידוע, יש להזכיר את שֵׁם אביו, או באופן אחר המלמד כי הכוונה לחולה זה.
ואם ידוע רק כינוי שמו של החולה – יש להזכיר את הכינוי, ואף אם אינו בלשון הקודש. ובתפילה על תינוק שטרם נקרא בשם – יש לומר "בן פלונית". וכשמתפלל על אביו, יאמר את שמו כרגיל, ללא תוספת "אבי מורי"; אך כשמתפלל על תלמיד חכם יש להוסיף "רבי" לפני הזכרת שמו.
ואמרו חז"ל: "אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים", דהיינו שיבקש עליו רחמים בברכת 'רפאנו' שבתפילת שמונה עשרה. וכתבו אחרונים שרשאי להתפלל גם על חולה שאינו מבני ביתו, ומקיים בכך מצות "ואהבת לרעך כמוך". ואדרבה – אם בא להזכיר חולה שאינו מבני ביתו יחד עם חולה מבני ביתו, יזכיר תחילה את זה שאינו מבני ביתו, ויתקיים בו מאמר חז"ל "המתפלל על חבֵרו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה". ויש שכתבו כי ראוי שלא להוסיף בברכת רפאנו תפילה על חולה באופן קבוע למשך זמן רב, כדי להבדיל בין נוסח הברכה להוספה.
[שו"ע קיט, א, ומשנ"ב ב; ביאורים ומוספים דרשו קטז, 1-4]