האם יש ענין של 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' באדר ראשון?
בהלכות מגילה (סי' תרפו ס"ק ח) הביא המשנ"ב את דין הגמרא 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'. והזמן שמרבים בשמחה בחודש אדר, כתב הא"א (בוטשאטש, ס"ב) שהכוונה היא בכל החודש ולא רק עד פורים, וכמו בחודש אב שממעטין בו בשמחה, שכתבו הפוסקים שהכוונה היא בכל החודש עד אלול [כמבואר במשנ"ב לעיל (סי' תקנא ס"ק ב) בשם ה'מגן אברהם' וראה שם בשעה"צ (ס"ק ב) ומה שהובא שם בביאורים ומוספים (ס"ק א)], והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, וכן משמע מן הנאמר במגילת אסתר "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", וכן כתב החתם סופר (הגהות על השו"ע סי' תקנא ס"ק ב) שחודש אדר כולו שמחה.
ובשנה מעוברת, האם חל דין זה של 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' גם באדר ראשון? בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' פח) כתב, שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני, מפני שהוא סמוך לניסן שגם בו נעשו ניסים לישראל, והם ימי ניסים רצופים, וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' שא), וכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פורים פי"ח שם הע' 35), וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קה אות ג), וכן נוטה דעת הגרי"ש אלישיב (חשוקי חמד מגילה ו, ב). וראה בשו"ת שבט הלוי (שם) שיש שמרבים בשמחה גם באדר ראשון, וכן משמע בשו"ת חתם סופר (חו"מ סוף סי' כ).
באיזה מקרה נער בן י"ג שנים, נחשב 'כספק בר מצוה' למשך חודש שלם?
כתב המשנ"ב (סי' נה ס"ק מה) שנער שנולד ביום הראשון לראש חודש בחודש מלא שבו שני ימים, ונעשה בן י"ג שנים בחודש חסר שבו רק יום אחד, אף על פי כן אינו נעשה בר מצוה עד ראש חודש.
ולענין מי שנולד בשנה מעוברת בל' אדר א' שהוא היום הראשון של ראש חודש אדר ב', ושנת הי"ג שלו היא שנה פשוטה שבה חודש אדר תמיד חסר, כתב בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קנא) שנעשה בר מצוה ב-ל' שבט שהוא היום הראשון של ראש חודש אדר, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' ח וח"ח סי' ז), אמנם סיים, שלקולא יש להתיישב בדבר. מאידך, דעת הגרי"ש אלישיב (בירור הלכה ח"ד סי' נה עמ' נ) שיש להחמיר שדינו כספק מל' שבט עד ראש חודש ניסן. וכן דעת הגרש"ז אויערבך (בירור הלכה שם) שכיון שזו מחלוקת אם נעשה גדול בל' שבט או בראש חודש ניסן, למעשה יחמיר כשתי השיטות את החומרות שבגדול ושבקטן.
ואם נולד בשנה פשוטה בל' שבט ושנת הי"ג שלו מעוברת, כתב בשו"ת בנין ציון (שם) שנעשה בר מצוה בל' אדר א', מאידך, בספר מבן שמואל (להגרי"ש הומינר, סי' ו) כתב בשם המהרי"ל דיסקין והגר"ש סלנט שנעשה בר מצוה בל' שבט. ודעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל פט"ו הע' כו) שלחומרא יש לנקוט כשיטת הבנין ציון הנ"ל, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קה).
מדוע הסתפק ה'כתב סופר' שיש לקיים 'משלוח מנות' גם בי"ד שבאדר ראשון?
בענין ההלכות הנוהגות בי"ד שבאדר ראשון, כתב השו"ע (סי' תרצז) שביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון, אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור 'יענך ה', ואסורים בהספד ותענית, אבל שאר דברים אין נוהגים בהם, ויש אומרים שאף בהספד ותענית מותרים. וכתב הרמ"א, שהמנהג כסברא ראשונה. והוסיף הרמ"א, שיש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגים כן, ומכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, 'וטוב לב משתה תמיד'.
ועל סוף דברי הרמ"א כתב המשנ"ב (ס"ק ה) 'בהגהת תשב"ץ כתב דיש להרבות [בסעודה], ורבנו יחיאל מפאריש רגיל להרבות ולהזמין בני אדם, וזהו שסיים הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד' היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעיתים הללו'.
ובביאור דברי הרמ"א שסיים 'וטוב לב משתה תמיד', ביאר בשו"ת ערוגת הבושם (סי' קפב) שכוונת הרמ"א שאין יוצאים ידי חובת זכרון לנס הפורים באדר ראשון במה שלא מתענים ומספידים, כיון ש'טוב לב משתה תמיד' שיש אנשים שתמיד טוב להם והם אוכלים ושותים ואינם מתענים, אם כן בכך לא יהיה ניכר להם הנס, לכן כתב הרמ"א שראוי לצאת ידי המחמירים ולהרבות בסעודה שלא כדרך רוב האנשים, ובכך יהיה לו לזכרון הנס [עוד ביאורים בדברי הרמ"א הללו, ראה בביאורים ומוספים שם הערה 11].
ספק מעניין העלה הכתב סופר (סוף פרשת תצוה) בדין זה של השו"ע, מה יהיה דין משלוח מנות בי"ד באדר ראשון, וכתב שלפי הטעם שחיוב משלוח מנות שייך לסעודה הוא כדרך אוהבים שבעת שמחתם משלחים מנות אחד לרעהו, א"כ מי שנוהג כיש מחמירים להרבות בסעודה ושמחה יהיה חייב אף במשלוח מנות באדר ראשון וסיים שזה מה שכתב הרמ"א 'טוב לב משתה תמיד' והיינו שליבו טוב ואינו רע להנות אחרים, הוא יקיים משתה תמיד. מאידך בשו"ת דברי ישראל (או"ח סי' רטו) כתב שכיון שלא נהגו להרבות בו כ"כ בסעודה כמו בפורים רק עושים סעודה קטנה לצאת ידי המחמירים, לכן לא נהגו לשלוח מנות ביום זה