מנין המחכה לספר נביא כדי לקרות בו, עד כמה זמן מחויבים להמתין עד שהמנין השני יסיימו?
כתב השו"ע בהלכות קריאת התורה (סימן קמד סעיף א) שבקריאת הנביא מותר לדלג מפרק אחד למשנהו, וכמו המנהג שמוסיפים פסוקים מפרקים אחרים.
והוסיף השו"ע, שמותר לדלג רק בענין שלא שיהיה שיעור זמן שיעמדו הציבור בשתיקה, וכתב המשנ"ב (ס"ק ו) שאשמועינן שצריך שהפסוקים שקורא ממקום אחר יהיו קרובים למקום שקורא, עד כדי שלא ישהה בדילוג יותר מכדי זמן התרגום של המתורגמן [שכך נהגו בזמנו שבין כל פסוק היה מתרגם המתורגמן], שאין כבוד לציבור שיעמדו בשתיקה וימתינו.
ומטעם זה, ציבור שאין להם נביא הכתוב על גבי קלף, כתב בשו"ת זכר יהוסף (או"ח ח"א סי' לו) שיכולים לקרוא מנביא הנדפס ואינם צריכים להמתין עד שבמניין אחר שיש להם נביא מקלף יגמרו את הקריאה ויתנו להם, וכן הורה הגר"נ קרליץ (ביד נביאיך עמ' קלג) שאם צריך לחכות זמן רב שהציבור רואים בכך עול, אין להמתין, ואין הציבור יכולים למחול על כך.
מאידך, בשו"ת שלמת חיים (סי' רנא הוצאת קרן רא"ם) כתב שיש להמתין עד שיגמור אותו המניין את קריאת ההפטרה, כי בוודאי הציבור מוחלים על כבודם ורוצים להפטיר בנביא כפי המנהג, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפלה פי"ב סל"א) שמותר להתעכב לצורך כך אפילו זמן מרובה, ושכן נהגו בירושלים מקדמת דנא, וכן הורה הגרי"ש אלישיב (שו"ת ישא יוסף ח"א סי' ס), ולדעתו, אף השו"ת זכר יהוסף דיבר במקומו שרוב הציבור לא נהג כך, אך במקום שהציבור נוהגים כך ודאי מוחלים, ואין חשש לטירחא דציבורא.
הנכנס לבית הכנסת לצורך כלשהו והציבור באמצע קריאת התורה, האם צריך להשאר עד סוף הקריאה?
איסור חמור נאמר על היוצא מבית הכנסת כשספר התורה פתוח, כך פסק השו"ע (סימן קמו סעיף א), וכתב המשנ"ב (ס"ק א) שהעושה כן עליו נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ומתרגמינן ודשביק אורייתא דה' ישתצון, ודין זה הוא אפילו אם נשארו עשרה מלבדו בבית כנסת ששומעים את קריאת התורה. והוסיף השו"ע שבין גברא לגברא מותר, וכתב המשנ"ב (ס"ק ב, ג) שהוא דוקא אם נשארו עשרה מלבדו בבית הכנסת, ודווקא אם כבר שמע קריאת התורה או שדעתו לבוא מיד, ורק כאשר הוא צורך גדול.
הלכה זו כתב המשנ"ב (ס"ק א) שהיא גם כשכבר התפלל ושמע את קריאת התורה, ואפילו הכי אסור לו לצאת באמצע הקריאה כשהספר תורה פתוח.
ומי שנכנס לאיזה צורך לבית הכנסת והציבור אוחז באמצע הקריאה, הסתפק הפרי מגדים (א"א ס"ק ב) אם נאמר בו דין 'ועוזבי ה' יכלו', והכף החיים (ס"ק ג) הביא את דעת הרוח חיים להחמיר, וכן דעת מהרי"א מקמרנא (שלחן הטהור ס"ק ה) וכן הורה הגר"נ קרליץ (יד בקריאת התורה סי' לג ס"ד), אכן בין גברא לגברא התיר הכף החיים (שם) אפילו כשאין זה צורך גדול. מאידך, צידד הגרי"ש אלישיב (הערות ברכות עמ' מג) שכיון שאינו יושב שם בדרך קבע, מותר לצאת, וכתב, שבשעת הדחק יש לסמוך על סברא זו.
מה שנוהגים לומר 'מזל טוב' לעולה לתורה בין גברא לגברא, האם הוא כדין?
כתב השו"ע (סימן קמו סעיף ב) שכיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדברי תורה, ואפילו בין גברא לגברא.
ובטעם הדבר שאסור ללמוד גם בין גברא לגברא, כתב המשנ"ב (ס"ק ו) משום שמא ימשך בלימוד גם בעת הקריאה, ומביא שהב"ח מיקל בלימוד בין גברא לגברא, והאליהו רבה מצדד, שאם לומד עם אחרים יש להחמיר כי יש חשש שמא ימשך, אבל המיקל ללמוד בינו לבין עצמו, אין למחות בידו. ולהורות הוראה לפי שעה אין להחמיר, שאין מצוי בזה כל כך שמא ימשך [וראה בהליכות שלמה (פי"ב דבר הלכה אות ד) מה שהביא בשם השערי אפרים (שער ג ס"ג) שהדין שהבעל קורא יש לו להזהר שלא להפסיק בשיחה אפילו בין גברא לגברא, אין הכוונה מדין הפסק אלא משום כבוד התורה ולכן לענין ענית שלום וכדו' מותר].
ומה שנוהגים לאחל 'מזל טוב' לעולה לתורה בעת שמחה [ולא חוששים שמא ימשך לדבר מענין השמחה וכדו'], כתב הגר"ח קניבסקי (תשובות הגר"ח עמוד קיט) שיש להקל בדבר, מאחר והוא צורך מצוה.
מי שהסיח דעתו באמצע קריאת התורה ולא שמע כמה מילים, האם מחויב ללכת לשמוע קריאת התורה במנין אחר?
בטעם האיסור ללמוד באמצע קריאת התורה, הביא הביה"ל (ד"ה ויש מתירין לגרוס בלחש), שאם ילמד את לימודו, לא יתן ליבו לשמוע הקריאה, והרי על כל איש ואיש מוטלת החובה של תקנת עזרא לשמוע קריאת התורה.
ומי שהסיח את דעתו מקריאת התורה ולא שמע אחת מן המילים או אחת מן האותיות, כתב בסידור הגר"א (לר"י מלצאן, שחרית לשבת, הנהגת הקהל בעת קריאת התורה ד"ה וכתב) בשם הגהות יש נוחלין, שלא יצא ידי חובת הקריאה כלל. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כג) שבאופן זה הפסיד הפסוק שהחסיר, ואין לו תקנה, מאחר ואין מטריחין את הציבור לחזור ולשמוע בשביל היחידים. אכן, באופן שהם עשרה שחיסרו תיבות ופסוקים, צריכים אחר התפלה [כשאין כבר טרחא לציבור] לחזור ולקרוא את מה שהפסידו.
מאידך, דעת הגרש"ז אויערבך (שיח הלכה סי' ו אות ח) שיצא ידי חובה, ופטור מללכת למנין אחר לשמוע את מה שהפסיד, הואיל ונקט שקריאת התורה חובת ציבור היא, וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אבני ישפה תפלה פ"ט סנ"ג) שלענין זה סומכים על הדעה שחובת ציבור היא. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ט תשובה ו), אלא שהוסיף שממידת חסידות טוב לילך ולשמוע במנין אחר [אכן, בשו"ת אגרות משה (שם סי' מ אות ד) נקט, שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על כל יחיד, כדלהלן].
ובשו"ת אגרות משה (שם אות ה) הוסיף, שהחיוב להקפיד על חיסור מילה ופסוק הוא דוקא בקריאה בשחרית בשבת, אבל בשני וחמישי ומנחה בשבת, כל ששמע שלשה פסוקים שלמים לכל עולה יצא, והוא הדין לגבי קריאה של יום טוב.
ועל כל פנים לגבי שמיעת המשך הקריאה [שלאחר התיבה שחיסר], כתב הגרש"ז אויערבך (שם) שאף לדעת השל"ה (בהגהות יש נוחלין) שלא יצא ידי חובה, בוודאי חייב לשמוע את שאר הקריאה.
האם מותר לשבת בזמן ההקפות בשמחת תורה, והאם הרוקדים מסביב הספר תורה נחשבים כמחיצה בינם לבין היושב?
הלכה ידועה היא, שחובה לעמוד כשמוליכין הספר תורה מארון הקודש לבימה ולהיפך, וכתב המשנ"ב (סימן קמו ס"ק יז) שאסור לישב עד שתגיע למקומה [וראה שם הערה 18 מקור הלכה זו מהש"ס].
שאלה מצויה ומעשית מאד שייכת בהלכה זו בשמחת תורה כשמוציאים ספרי התורה לרקוד עמם, וכיון שההקפות נמשכות לעיתים זמן רב, האם חייבים לעמוד כל זמן שספרי התורה נמצאים מחוץ לארון קודש?
אכן, הערוך השלחן (יו"ד סי' רפב סעי' ה) כתב שמטעם זה אסור לשבת בזמן ההקפות בשמחת תורה כשמקיפים עם הספרי התורה, אבל כשעומדים איתם בין הקפה להקפה, מותר לשבת, שנחשב שהספר תורה במקומו, שבזה הדין שאין צריך לעמוד. מאידך, דעת החזו"א (ארחות רבינו ח"ב עמ' שט, דינים והנהגות פ"כ אות כט) שאין להקל לשבת בשעת ההקפות גם כשעומדים בין הקפה להקפה, ורק אם היושב אוחז בידו ספר תורה, מותר לו לשבת. וכן הביאו בספר שמועות משה (סי' תרסט) בשם הגר"מ פינשטיין. והוסיף הגר"ח קניבסקי (דולה ומשקה עמ' רכט) שאף מותר להוציא במיוחד ספר תורה מהארון כדי שיוכל לאחוז בו ולשבת בזמן ההקפות [וכן משמע בספר חסידים (אות תתקל) שאם יושב כשספר תורה בידו אין צריך לעמוד (ועיין שו"ת חיים שאל ח"א סי' עא אות ב שדן בדבריו)].
לימוד זכות על היושבים בשעת ההקפות, כתב הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה סוכות פי"ב ס"ט ובדבר הלכה אות יג) שמאחר ורוקדים בכל בית הכנסת עם הספרי תורה, נחשב כל בית הכנסת כמקומן של הספרי תורה, וכאילו הספרי תורה מונחים במקומן [אכן, כתב שיש לעמוד בכל הקפה בסיבוב הראשון שעושים מסביב הבימה כי זה עיקר ההקפה, וראה שם בהערה 34 טעם יפה לדין זה].
והאם ספסל או שלחן הגבוהים עשרה טפחים יחשבו כמחיצה בין היושב לבין הרוקדים עם הספר תורה? דעת הגרש"ז אויערבך (שם) שיש לומר שאינם נחשבים כמחיצה לענין זה, כיון שסוף סוף עדיין רואה את הספר תורה. וכן כתב הגר"ח קניבסקי (אישי ישראל פמ"ז הע' צב).
ואם עושה צורת הפתח בחלק אחד של בית הכנסת לענין זה כדי שיוכלו באותו מקום לשבת בעת ההקפות, דעת הגרי"ש אלישיב (גליון באר מים חיים להגרי"א דינר מס' 141) שמועיל ויוכלו לשבת שם בשעת ההקפות. והגר"ח קניבסקי כתב (תורת המועדים סי' תרסט ס"ק יג) בשם החזו"א, שצורת הפתח תועיל, דוקא אם עשאה לשם פתח.
והאנשים הרוקדים מסביב הספר תורה, דעת הגרש"ז אויערבך (שם) שנחשבים כמחיצה בין היושב לספר תורה.
האם יש להקפיד לנשק הספר תורה דוקא בפיו או מועיל גם אם מנשק בידו?
כתב הרמ"א (סימן קמט סעיף א) שיש שנהגו שמביאים התינוקות לנשק הספר תורה וכדי לחנכם ולזרזם במצוות, וכן נוהגים.
והאם יש ענין גם בגדולים שינשקו הספר תורה?
בתורת חיים (סופר ס"ק ג) כתב, שהמנהג שאף גדולים מנשקים את ספר התורה כשעובר לפניהם, וכן כתב בסידור בית יעקב (סדר הוצאת ס"ת בשחרית של יום חול עמ' 165). וכתב הכף החיים (ס"ק ז) שכן היה מנהג האר"י ז"ל. ובשערי אפרים (שער י ס"ד) הוסיף שמי שקרוב לספר תורה ראוי שאף יחבקנו ביד ימין, ובתורת חיים (שם) כתב שיחבקנו בשתי זרועותיו.
וכן נהג החזו"א (דינים והנהגות פ"ו אות ח) לנשק ולחבק את ספר התורה בהליכתו ובחזרתו, והיה מנשק את הספר תורה עצמו דרך המעיל, ובחיבוק בידיו על המעיל והספר תורה.
ומי שאינו יכול לנשק את ספר התורה בפיו, כתב השערי אפרים (שם) שינשקנו בידו. וביאר בפתחי שערים שאף שבקיצור של"ה לגלג על נשיקת היד, מ"מ טוב לעשות כן, שמראה בזה כאילו נדבק רושם הקדושה בידו, וכפי שנוהגין העולם בנשיקת היד שנגעה בתפילין.
אולם בספר ויעש אברהם (מנהגי הרב מטשעכנוב עמ' שעה) כתב שמנהגו היה לא להניח לנשק ספר התורה בפה אלא ביד, וביאר שם נכדו בהגה"ה, שהוא משום דברי הרמב"ם (פי"ב מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד) שאסור ליתן לתוך פיו מעות שמא יש עליהם רוק של חולה, וכן כתב הגרי"א הענקין (עדות לישראל עמ' קכג) מטעמים נוספים, ומטעם זה נהג הגרי"ש אלישיב (שו"ת ישא יוסף ח"א סי' לב) לנשק הספר תורה בריחוק מעט בלא נגיעה.
ובספר הליכות שלמה (תפלה פי"ב ארחות הלכה הע' 68) הביא שהגרש"ז אויערבך היה נוהג לומר שאין לחוש לסכנה בזה.