השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
אדם שקיבל על עצמו תענית לכמה ימים ובתוכם ר"ח האם התענית חלה על ר"ח? • מה הדין כאשר נשבע להתענות כמה ימים ובתוכם ר"ח? • מדוע המתענה בר"ח ניסן ור"ח אב א"צ להתענות על התענית? • ומה נאמר על המוציא על סעודת ר"ח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן תי"ח סעיף ג' – סוף סימן תי"ט סעיף במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
יחיד שקיבל על עצמו להתענות כך וכך ימים, ובתוכם חל ר"ח, או יחיד שקיבל על עצמו להתענות בר"ח, הדין הוא, שקבלת התענית על ר"ח לא חלה, ולא מתענה בר"ח, אא"כ הוא קיבל על עצמו את התענית בלשון נדר, שנדרים חלים גם על דבר מצוה, והמ"ב עומד על כך, שיש כאן דבר לא ברור, כי אם יחיד שקיבל על עצמו להתענות קבוצת ימים ובתוכם חל ר"ח, שהדין הוא שהוא לא צריך להתענות בר"ח, כ"ש כשקיבל על עצמו במפורש להתענות בר"ח, שהתענית לא חלה? והמ"ב מציע ב' אפשרויות, או משום זו וא"צ לומר זו, ואה"נ שהדין השני פשוט יותר מהדין הראשון, או שאפשר לומר שהחידוש בסיפא הוא, משום מה שהשו"ע מסיים את הסעיף, 'ואם קיבלו עליו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם', דהיינו, מה שלמדנו שהוא לא מתענה בר"ח, זה הכל כאשר קיבל על עצמו בלשון קבלת תענית ולא בלשון נדר, אבל אם קיבל על עצמו בלשון נדר, המ"ב מסביר, שנדר חל גם על דבר מצוה, ולכן נקט השו"ע את האופן שהוא קיבל על עצמו להתענות בר"ח שלא חל התענית, משום הסיפא שאם הוא קיבל על עצמו בלשון נדר, אע"פ שקיבל על עצמו להתענות במפורש בר"ח, התענית חלה.
אע"פ שהנדר חל, אבל צריך להישאל ולבטל את הנדר, כדי לא להתענות בר"ח, ופותחים ואומרים לו, אילו היית שמת על ליבך שיפגעו בך בתוך הזמן הזה אלו הימים, לא היית נודר, ומתירים לו.
מביא המ"ב, שברישא של הסעיף, כאשר הוא קיבל על עצמו את התענית בלשון קבלת תענית בעלמא ולא בלשון נדר, שהדין הוא שהוא לא מתענה בר"ח, הוא גם לא צריך להשלים יום אחר תמורתו, וזה הכל כאשר קיבל על עצמו להתענות בימים מסוימים, אבל אם קיבל על עצמו להתענות קבוצת ימים ובתוכם חל ר"ח, הדין הוא, שידלג על יום ר"ח, ויתענה יום אחר תמורתו.
אדם שנשבע להתענות קבוצת ימים, ובתוכם חל ר"ח, השבועה חלה, כיוון שיש כאן איסור כולל, דהיינו, מיגו שחלה שבועתו על הימים המותרים, היא חלה גם על הימים האסורים, ומדברי המ"ב משמע. שהוא צריך להתענות, ואומר השו"ע, שאם נשבע במפורש להתענות בר"ח, חלה עליו שבועה, כיוון שהאיסור להתענות בר"ח הוא רק מדרבנן, ושבועה חלה על איסור מדרבנן, וכך שיטת השו"ע, אבל מדברי הרמב"ם נראה לכאורה, שהאיסור להתענות בר"ח הוא דאורייתא, ולא יתענה.
אומר המ"ב, שיטת השו"ע, שאדם שנשבע במפורש להתענות בר"ח, כיוון שהאיסור להתענות בר"ח הוא רק מדרבנן, השבועה חלה עליו עד שיתיר, ולכן מחויב להתיר את השבועה ולא יתענה, ולשיטת הרמב"ם שהאיסור להתענות בר"ח הוא מדאורייתא, המקור לזה הוא מהכתוב, 'במועדיכם ובראשי חדשיכם', הוקש ר"ח למועד, ולכן אין השבועה חלה עליו אלא רק בכולל.
אומר המ"ב, שהש"ך ביו"ד כותב, שאפילו אם האיסור להתענות בר"ח הוא מדאורייתא, בכ"א השבועה חלה עליו, כיוון שאין זה מפורש בתורה כשבת ויו"ט שאסור להתענות.
אדם שמתענה בר"ח או בחנוכה ופורים תענית חלום, צריך להתענות שוב על התענית שהוא התענה, לכפר על מה שהתענה וביטל עונג ר"ח, כיוון שימים אלו אסורים בתענית, אבל אם התענה בר"ח ניסן ור"ח אב, א"צ להתענות שוב, כיוון שי"א שמצוה להתענות בראשי חדשים הללו.
מצוה להרבות בסעודת ר"ח, ואומר המ"ב, שאע"פ שאינו מחויב לאכול בר"ח דברים הטעונים ברכת המזון ויכול לצאת יד"ח בשאר דברים, מ"מ המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בה בטוב, הרי זה משובח, ומביא השעה"צ בשם האו"ז, שיש דין לאכול פת בסעודת ר"ח, וכתבו הפוסקים בשם מדרש פסיקתא, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד ר"ה, חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים ור"ח וחוה"מ, ומה שהתינוקות מוליכים לבית רבן, אם מוסיף, מוסיפים לו, ואם פוחת, פוחתים לו, ומה שכתוב לעניין התינוקות, היינו שכר הלימוד שמשלם עבור זה שהתינוקות ילמדו תורה, וזה לא מהחשבון, והב"ח פירש, שמדובר על מה שמוליכים התינוקות מעות בר"ח לבית רבן.
אומר המ"ב, אמנם מצוה להרבות בסעודת ר"ח, אבל מספיק רק ביום וא"צ גם בלילה, והמדקדקים נוהגים לאכול מאכל אחד יותר ממה שרגיל ביום חול, כדי להראות את כבודו של ר"ח, וכשחל ר"ח בשבת, עושים מאכל אחד יותר מכל שבת עבור ר"ח, כדי להגדיל את כבוד ר"ח.