בסעיף ד (כלל ו' מהלכות לשון הרע) מביא ה'חפץ חיים' שאחד האופנים בהם מצוה לשמוע לשון הרע הוא, כגון אם בא אחד לפניו להתלונן על חברו באיזה ענין שעשה נגדו, והוא יודע במספר, שעל ידי שיטה אוזן לדבריו יוכל להשקיט את כעסו וכך הוא לא ישוב לספר זאת לאנשים נוספים ובזה יתרבה השלום בישראל. אמנם למרות שבאופן זה מצוה עליו לשמוע, יזהר מאוד שלא להאמין בעת השמיעה, רק יחוש בלבד, כדי שלא להיכשל בעוון קבלת לשון הרע.
בביאורים ומוספים מציינים, שמבואר מדברי ה'חפץ חיים' שאף שעל ידי השמיעה הוא מכשיל את המספר באיסור לשון הרע, מכל מקום כיון שעל ידי ששומע מציל אותו בהמשך מעבירה חמורה, שיספר לאנשים נוספים והם יאמינו לדבריו, ממילא אין זה נחשב מכשלה אלא הצלה.
ודוגמה לכך הביא הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד בכורות כא, ב), מעשה באשה שישבה באוטובוס ושמעה שתי בנות המדברות לשון הרע על אחת מחברותיהן שהתארסה אמש, ודיברו כמה מסכן הוא החתן שהתארס איתה וכו', פנתה אליהן האשה ואמרה: אני מאד מודה לכן על הדברים, החתן הוא בני, ואני הולכת לספר לו את הדברים ולשכנע אותו לעזוב את השידוך… הבנות נבהלו מתוצאת דיבורן ופרצו בבכי מר וניסו לומר עד כמה הגזימו ושאין אמת בדבריהם, ואז אמרה להן: דעו לכן שהחתן אינו בני, וכל כונתי היתה ללמדכן עד כמה חמור איסור לשון הרע ועד כמה יכול הוא להזיק. והביא שם, שכיון ששמעה האשה את הדברים בשביל שתוכל אח"כ להוכיח הבנות על דברן, מותר היה לה להמשיך ולשמוע, וכן לא היתה צריכה להפסיקן קודם.