השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
בעה"ב שגר עם עבדיו ונשותיו בחצר ולכל אחד בית בנפרד מה דינם לעניין עירוב חצרות ? • עשרה בתים בשורה ופתח אחד ליציאה לחצר מי צריך לערב? • ומה דינו של אורח לעניין עירוב חצירות? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן ש"ע סעיף ו' – סעיף ח' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
בעה"ב שגר בחצר, ויש לו חמש נשים וחמשה עבדים, שלכל אחד ואחד מהם יש בית בחצר שהוא אוכל שם וישן שם, אלא שהעבדים והנשים מקבלים את מזונותיהם מבעה"ב, וכן תלמיד שראש הישיבה נותן לו מזונות, אבל התלמיד אוכל את המזונות בחדר המיוחד לו, מבואר בשו"ע, שכאשר רק הם דרים בחצר, דהיינו, בעה"ב ונשותיו או עבדיו, מכיוון שמזונותיהם עליו, הם מוגדרים כרשות אחת, ואינם אוסרים זה על זה, וגם ללא עירובי חצרות מותר להוציא מהבתים לחצר, אבל אם יש דיורים נוספים בחצר שהם בכל מקרה צריכים לערב עירובי חצרות מחמת הדיורים האחרים, הדין הוא, שגם העבדים והנשים הם נחשבים כרשות נפרדת, וצריכים להשתתף בעירוב שמערבים באותה חצר, ואם העירוב ניתן באחד מהבתים הללו, כולם נחשבים כרשות אחת, וגם ללא עירובי חצרות הם לא אוסרים אחד על השני.
המ"ב מוסיף, שכל העניין הזה שהשו"ע אומר שהם מקבלים פרס מבעה"ב, זה הכל כאשר מדובר בבעה"ב עם נשותיו או עבדיו, וכן תלמיד עם רבו, אבל שני שכנים הגרים בחצר, ושכן אחד מפרנס את השכן השני, בזה הם צריכים לערב עירובי חצרות, כיוון שהם לא קשורים אחד לשני.
בית שהוא מיועד לדירה ועוברים דרכו, נחשב כבית שער ואינו אוסר בחצר, ומי שגר בו, אינו צריך לערב עם בני החצר, והוא לא אוסר עליהם גם אם הוא לא עירב, וכאשר יש שורה של עשרה בתים זה אחר זה, ויש רק פתח אחד לחצר דרך החיצון, וכאשר כל העשרה בתים רוצים לצאת לחצר, הם צריכים לעבור דרך כולם עד שמגיעים לחיצון ומשם יוצאים לחצר, הדין הוא, שכל הבתים שהם עוברים דרכם, הם מוגדרים כבית שער, ואינם נחשבים כדיורים, וגם אם הם לא עירבו עם בני החצר, הם לא אוסרים, חוץ מן השניים הפנימיים, שהפנימי ביותר נחשב לדירה כיוון שאף אחד לא עובר דרכו, וגם אותו שסמוך אליו נחשב לדירה, ואע"פ שהפנימי ביותר כן צריך לעבור דרכו אם הוא רוצה לצאת לחצר, בכ"ז בית שער ליחיד לא נחשב כבית שער.
אורח שמתארח באחד מבתי החצר, אע"פ שהוא אוכל וישן בבית בפני עצמו, אינו צריך לערב עם בני החצר, ונחשב אורח עד שלשים יום, אבל מעבר לשלשים יום, או אם הוא הגיע על דעת להישאר שם שלשים יום, נחשב כקבוע, ואוסר אם לא עירב עירוב חצרות.