יום שלישי י"ח בניסן תשע"ט
האם בזמננו יש תוקף ל'עירוב חצרות' כשחלק מהפת נאכל?
כפי שלמדנו, אם נאכל חלק מפת 'עירוב החצרות' לפני כניסת השבת, או שהתקלקל, כגון שהתעפש או שהתליע, ואינו ראוי מאכילה; באופן שלא נותר בפת כשיעור הנדרש לעירוב חצרות (ראה להלן) – העירוב אינו חל.
ואם אירע כן לאחר כניסת השבת – אפילו אם כלתה פת העירוב לחלוטין, העירוב חל לשבת זו; ואם נותר משהו מהפת, (ויש אומרים: כזית) – תוקף העירוב נמשך גם לשבתות הבאות, כיון שאין השיעור של פת העירוב אמוּר אלא בנוגע לשעת תחוּלָתו. ואם לא זיכו את פת העירוב לכולם, אלא כל אחד מדיירי החצר נתן פת לעירוב, והניחו הכל במקום אחד – אין לעירוב תוקף אלא אם כן נותר משהו מכל פת ופת.
ויש אומרים שבזמננו, שנוהגים לעשות עירוב חצרות ו'שיתוף מבואות' כאחד – אם לא נותר בפת העירוב כשיעור הנדרש לעירוב, אין לו תוקף לשבתות הבאות; ויש חולקים, ובשעת הדחק יש להקל.
ויש לצרף טעם נוסף שלא לסמוך לכתחילה על עירוב שנפחת משיעורו – שמא יתווספו דיירים חדשים במהלך התקופה שבה סומכים על העירוב, וישכחו להוסיף עבורם פת להשלמת השיעור (ראה שו"ע שסו, ט).
[שו"ע שסח, ד-ה, משנ"ב יג, יד, טו, טז, יח ו־יט, וביה"ל ד"ה אף; ביאורים ומוספים דרשו, 14-15]
מה הקשר בין סעודות השבת ל'עירוב חצרות'?
מימות הראשונים נהגו לעשות 'עירוב חצרות' ו'שיתוף מבואות' באמצעות מצה, ולא באמצעות פת חמץ; וטעם הדבר, משום שנהגו לעשות עירוב פעם אחת לכל השנה, ואילו היו עושים אותו בפת חמץ, יש לחשוש שתתעפש או תתקלקל, והעירוב יתבטל בלא שהדבר יִוודע; ולעומת זאת, המצה, משתמרת לאורך זמן. וטעם נוסף למנהג זה – שחששו שישכחו לבער את פת החמץ של העירוב בערב פסח.
ולדעת הרמ"א, אכן עדיף לערֵב פעם אחת לכל השנה במצה, מאשר לערב בכל ערב שבת מחדש; מחשש שיארע וישכחו לערב בערב שבת, ויטלטלו חפצים מהבית לחצר ללא עירוב. אולם, יש אומרים שעדיף לערב בכל ערב שבת, כי פעמים רבות אף המצה מתקלקלת.
ולפיכך, רצוי לקיים את שניהם; אך באופן זה אין לברך על העירוב שעושים בכל ערב שבת, שהרי יתכן שהמצה של העירוב השנתי עדיין קיימת.
וכאשר מערבים בכל ערב שבת, הואיל ונעשתה בה מצוה אחת, רצוי לקיים בה מצוה נוספת, ולאוכלה בסעודת שחרית של שבת; ויש אומרים שישתמשו בה ללחם משנה בערבית ובשחרית, ויאכלוה בסעודה שלישית.
[שו"ע שסח, ה, ומשנ"ב כא-כב; ביאורים ומוספים דרשו, 22]
מהי כמוּת הפת הנדרשת לעירוב חצרות?
כמוּת הפת הנדרשת ל'עירוב חצרות', או ל'שיתוף מבואות', היא כדלהלן: לחצר שיש בה שבעה עשר בתים או פחות – הכמוּת הנדרשת היא 'גרוגרת' (ראה מידות בסמ"ק להלן) לכל בית; וכן למבוי שיש בו שבע עשרה חצרות או פחות – גרוגרת לכל חצר. (ויש שכתב שהדבר אינו תלוי במספר הבתים והחצרות, אלא במספר הדיירים ובני ביתם, דהיינו שלשבע עשרה נפשות נדרשת גרוגרת לנפש). וכמוּת זו, קבעוה חכמים על פי שיעור לחיוב חטאת במלאכת 'הוצאה' – שהוא בהוצאת כמוּת של גרוגרת.
ולשמונה עשר בתים, או שמונה עשרה חצרות, (או נפשות, לדעת הסובר כן, כנ"ל), ויותר – הכמוּת היא שמונה עשרה גרוגרות, שהיא השיעור הגדול ביותר הנדרש לעירוב חצרות ולשיתוף מבואות; כלומר, שכמוּת זו היא כשיעור שתי סעודות, שהוא שיעור 'חשוב', משום שהוא מספיק לשתי הסעודות העיקריות של שבת, בערבית ובשחרית; ודַי בהּ אף לחצר שיש בהּ אלף בתים. וכמוּת זו, היא כנפח של שש ביצים בקליפתן (345.6-597.6 סמ"ק, לשיטות השונות), ויש אומרים כשמונה ביצים (460.8-796.8 סמ"ק); ולכתחילה ראוי להחמיר.
[שו"ע שסח, ג, משנ"ב י-יב, ושעה"צ יא; ביאורים ומוספים דרשו, 6, 8, 11 ו־13; וראה שם 7, ועירובין פ, ב]