יום ראשון כ"ג חשון תשעח
האם אשה יכולה לקדש לעצמה בליל יום טוב?
חובת ה'קידוש' בליל שבת היא מן התורה, ונדרשת מהכתוב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"; לפיכך, על אף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, במצוה זו חייבות הנשים כאנשים, משום שהכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" הוקש לכתוב "שָׁמוֹר את יום השבת לקדשו", וכדברי חכמינו ז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"; והחייבים בשמירת השבת, דהיינו באיסור המלאכה, חייבים גם בזכירתהּ. ולענין קידוש של ליל יום טוב - נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות בו; ואף לדעת החולקים, קיבלו הנשים על עצמן מצות הקידוש כחובה, אלא שלדעה זו – למנהג הספרדים שנשים אינן מברכות על מצוה שאינן חייבות בה, לא תקדש אשה בעצמה אלא תשמע מן האיש. [שו"ע רעא, ב, ומשנ"ב ג; ביאורים ומוספים דרשו, 15]
האם אשה יכולה להוציא אנשים ידי חובה ב'קידוש'?
כאמוּר, נשים חייבות בקידוש של ליל שבת כאנשים, ולפיכך, היכולת בידן להוציא אנשים ידי חובתם, אלא שמדרך הכבוד הוא שאשה לא תוציא אלא את בני ביתהּ. ואשה שכבר יצאה ידי חובתה – יש אומרים שאינה יכולה להוציא אחרים ידי חובתם, כיון שהטעם שמי שיצא ידי חובתו יכול לשוב ולקדש כדי להוציא אחרים, הוא משום ש'כל ישראל ערבים זה לזה', כלומר, כל עוד יש אדם מישראל שלא יצא ידי חובה, הרי זה כאילו הוא עצמו לא יצא ידי חובה, כיון שהוא עָרֵב לקיומהּ על ידי כל אחד ואחד; והנשים אינן בכלל ה'ערבות'. אך רבים חולקים וסוברים שהנשים הן בכלל הערבות, ויכולות לקדש לאחרים גם לאחר שיצאו בעצמן ידי חובה. [שו"ע רעא, ב, משנ"ב ד-ה, ושעה"צ, ט; ביאורים ומוספים דרשו, 20]
מדוע מגישים את ה'חמִּין' דווקא בסעודת הבוקר?
מי שאין באפשרותו לרכוש את כל צורכי השבת – פת ומאכלים נוספים, ויין לקידוש, ינהג לפי סדר קדימה זה: א. פת לסעודת הלילה קודמת לַכֹּל, כיון שמקיים בה את מצות סעודת שבת, וגם יכול לקיים בה מצות קידוש. וקידוש הלילה קודם לקידוש היום, כיון שהוא מצוה דאורייתא, כנ"ל. ב. פת לסעודת הבוקר. ג. יין לקידוש הלילה. ד. מעט מאכלים נוספים לסעודות הלילה והבוקר, לקיום מצות 'עונג שבת', שהיא מצוה מדברי הנביאים. ה. יין לקידוש היום. ו. כל מאכלי סעודת הבוקר. והם קודמים למאכלי הלילה, על פי דברי חכמינו ז"ל: "כבוד יום קודם לכבוד לילה". ובימינו מקיימים את דברי חז"ל אלו בהגשת מאכל ה'חמִּין' – שהוא החשוב שבמאכלי השבת – בסעודת הבוקר. [שו"ע רעא, ג, משנ"ב ז-י, וביה"ל ד"ה מוטב; ביאורים ומוספים דרשו, 21-22]