בסעיפים הנלמדים היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים', מונה רבנו את הארורין שעליהם עובר המספר לשון הרע. א) 'ארור מכה רעהו בסתר'. ב) 'ארור משגה עוור בדרך' [וזאת משום שהמספר והמקבל מכשילים זה את זה בעברה]. ג) אם נעשה עוון זה אצלו להפקר ואינו מקבל על עצמו להישמר ממנו, עובר על 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'. ד) אם מספר לשון הרע על אביו ואמו, עובר גם על 'ארור מקלה אביו ואמו'.
בביאורים ומוספים מביאים ארורין נוספים: ה) אם האיש אשר עליו דיבר הוא תלמיד חכם ועל ידי זה גרם לו לאבד פרנסתו, מבואר בירושלמי (פ"ז סוטה ה"ד) שעובר על 'ארור אשר לא יקים' כבר בפעם הראשונה שדיבר עליו לשון הרע (ראה בספר נחלי דבש). ו) אם המספר הוא מלמד תשב"ר וכדו' ומפסיק ממשנתו כדי לדבר בפניהם דברי גנאי על אחרים, יש שהביאו (נחלי דבש) שעובר גם ב'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' (ירמיה מח).
לגבי 'ארור מקלה אביו ואמו' שמנה ה'חפץ חיים', מביאים בביאורים ומוספים מה שכתב בחיי אדם (כלל ס"ז סעיף יט) בשם החרדים, על אחד שהיה זן את אמו רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנשאת לאיש אחרי מות אביו, והלך האיש ההוא דרך ים וטבע, וחיפשו היהודים לבקשו ומצאוהו על שפת הים ועינו האחת מנוקרת מעורבים, וכפי שנאמר (משלי ל, יז) 'עין תלעג לאביו ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל'.
ונידונים נוספים המוזכרים שם לגבי עוון זה:
א) האם האיסור הוא רק במבזה אותם בדברים, או גם אם בז להם בלבו? מלשון הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה הט"ו) משמע שעובר רק כשמבזה אותם בדברים [אך אפילו כשמבזה רק ברמיזה], וכן משמע מדברי השו"ע (יו"ד סימן רמא סעיף ו). אכן בחרדים (פ"א מ"ע התלויות בלב אות לה) הוכיח, שאפילו אם מבזה אותם בלבו עובר על הארור.
ב) בקובץ הערות (סי' יז) כתב שאיסור מקלה אביו ואמו הוא אפילו במקום מצוה, שלא כבמצות כיבוד ומורא שנאמרה דוקא שלא במקום מצוה, ומשום ששם נאמר 'אני ה" ונלמד מכך שכולכם חייבים בכבודי, אבל במקלה אביו ואמו לא נאמר 'אני ה", לומר לך שגם במקום כבוד ה' אסור לקלל אביו ואמו, וראה שם מה שביאר בזה.