במפתחות שבסוף שו"ת משנה שכיר (לרבי יששכר שלמה טייכטאל ז"ל) מובא שבימי החתם סופר בא לפרנקפורט, הרב יואב ז"ל, שהיה אב"ד מטרסדורף, לצורך עניין גדול, והחת"ס בכבודו ובעצמו היה מעורר הגבאים מכל החברות שהיו אז בפרנקפורט שיפשטו ידם במנה יפה לתמוך ידי הגאון הנ"ל בעניינו.
וכאשר הגיד החת"ס לגבאי חברת "הכנסת כלה" שיתנו גם הם לגאון זה ממעות החברה, שאלוהו: ימחול לנו רבינו, הנה חברתנו מימי עולם לא נתנה להוצאה אלא עבור "הכנסת כלה", והאיך נשנה היום ליתן לעניין אחר.
והשיב להם החת"ס "ואם אכתוב פסק על פי חז"ל והפוסקים שהותר לכם ליתן, האם תתנו?, השיב הגבאי: בוודאי שנעשה אז כדברי רבינו, וחשף זרוע עוזו, וכתב תשובה גדולה, ותמך יתדותיו על מדרש רז"ל בשמות רבה (מא, ה): "שבשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה, שנא' "ויתן אל משה ככלתו", א"ר לוי א"ר שמעון בן לקיש מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים",
וכ' החת"ס שמלך פורץ גדר, ותלמיד חכם יש לו דין כלה ודין מלך, ועל פי זה בירר החת"ס שהחיוב גם לחברת "הכנסת כלה" לתמוך בידי הגאון הנ"ל, התלמיד חכם.
ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קסז) שכ' ע"ז שאין הדברים כפשוטן ולא כתב זה החת"ס אלא להחברא הנ"ל לזרזן בזה שהיה סבירא ליה להחת"ס דמצוה לתת להגאון הנ"ל.
(קב ונקי)