בסעיף הראשון של כלל ח' מהלכות לשון הרע, כותב החפץ חיים כי גם על קרובים אסור לדבר לשון הרע, למרות שפעמים רבות אדם אינו מקפיד על לשון הרע שסיפר עליו קרובו, בגלל אהבת הקורבה שביניהם.
בביאורים ומוספים מציינים כי כמה אחרונים תמהו על דברים אלו, הסותרים לכאורה למה שכתב החפץ חיים לעיל, שאדם שסיפר דברי גנות על עצמו בפני שלושה, והראה בכך שמתרצה ומסכים שיספרו זאת עליו, מותר לשומעים לספר זאת הלאה [בתנאי שלא יתכוונו לגלות הדבר יותר ולביישו, ולפי כל הפרטים המבוארים בכלל ב מסעיף ד ואילך]. ואם כן, מדוע כאן אסר לדבר לשון הרע על קרוב, למרות שהוא אינו מקפיד על כך?
יש שכתב לחלק (שו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' לה) בין מצב שהאדם מספר בגנות עצמו באופן שאינו חושש שהדבר יתפרסם, שאז מותר לספר בגנותו, כי לא הקפידה תורה על כבודו יותר ממה שהוא עצמו מקפיד, ובין מקום שאינו מספר בגנות עצמו, אלא רק אינו מקפיד על המדבר עליו, שבזה התורה הקפידה על כבודו ואסרה לספר בגנותו.
חילוק נוסף נכתב בזה (שיעורי עיון), שכאן אין הקרוב מקפיד על המספר 'מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם', כלומר שבאמת הוא מקפיד שמגלים את גנותו, אלא שעל כל פשעים תכסה אהבה, ולכן אם קרובו יספר בגנותו, בדיעבד ימחל לו ולא יריב עמו, ולכן ברור שאין זה מתיר לספר בגנותו.
ומדוע באמת עובר המספר על איסור, ואף נענש, גם כשהאדם שעליו נאמרו דברי הגנאי אינו מקפיד? והרי לכאורה לא גרע מאם ביקש המספר מחילה ממנו, ומחל לו? יש שביאר (עלי באר) זאת על פי מה שכתב הח"ח לעיל (כלל ד סי"ב) שבאיסור לשון הרע, מלבד העוון שבין אדם לחברו שמתכפר כשמוחל לו חברו על כך, עובר גם עוון שבין אדם למקום, שעבר על רצון ה' שציוה שלא לדבר לשון הרע, ועוון זה אינו מתכפר במחילתו של חברו, אלא בחרטה וידוי וקבלה לעתיד.