להלן שאלה שהתעוררה בימי שילוח הרקטות על ידי אוייבנו ימ"ש ברצועת עזה, בחודש תמוז תשע"ד:
ביום שבת קודש, הגיעו ילדים רבים לשיעור תהילים בבית כנסת מסויים באחד מיישובי הדרום. באמצע השיעור, נשמעה לפתע אזעקה. בהלה גדולה תקפה את הנוכחים במקום, משום שבבית הכנסת היו חלונות ושמשות גדולות מזכוכיות שעלולות להתנפץ, וגם בקרבת בית הכנסת לא היה מרחב מוגן.
הרב והילדים החלו באמירת פרקי תהילים ותפילה, אך כאן אירע דבר מעניין: אחד ההורים שבא עם בנו לשיעור, חרד היה לשלום בנו, ומצא עבורו 'מרחב מוגן' – תוך כדי צפירת האזעקה האיש רץ לעבר ארון הקודש, שבו מונחים ספרי התורה, והניח שם את בנו הקטן. ארון קודש זה בנוי בתוך כתלים עבים מאוד, ונחשב למקום המוגן ביותר בבית הכנסת.
לאחר השבת, שלח האב את סיפור המעשה אל מו"ר שליט"א, וסיים בשאלה:
ידוע שארון הקודש שמניחים בו ספר תורה, דינו כתשמיש קדושה, ולכן אסור להשתמש בו בשום תשמיש של חול, וממילא נשאלת השאלה האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי. ובמידה ואסור היה לנהוג כך, האם אני זקוק לכפרה?
השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:
מסופר בנביא (מלכים-ב' פרק י"א), שכאשר מת אחזיהו מלך יהודה, קמה אמו עתליה, והמיתה את כל זרע הממלכה מזרע דוד המלך, כדי שתמלוך היא ללא עוררים. כאשר ראתה בִּתה, יהושבע, את מעשיה האכזריים של אימה, מילטה את בן אחיה התינוק – יואש, שזה עתה נולד, מבין בני המלך המומתים, והסתירה אותו במשך שש שנים בתוך בית קודש הקודשים, ועליו התנבא דוד המלך (תהילים כ"ז): "כי יִצְפְּנֵני בְּסֻכֹּה ביום רעה יסתירני בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ". (עד שבשנה השביעית הוציאו יהוידע הכהן ממקום מחבואו, ומשחו למלך תחת אביו. ומובא בילקוט מעם לועז: הטעם שהוציאו והמליכו את יואש בגיל שבע, כי אחת לשבע שנים מְפַנים את קודש הקודשים, והיו משלשים לתוכו את האומנים בתיבות, ולכן לא יכלו להצפינו שם יותר מזה, אחרת היו האומנים מגלים את הסוד)
אכן, פשוט שאין ללמוד מהמסופר אודות יואש לנידון דנן, כי שם היה מדובר בפיקוח נפש ממשי, כי אילולא החביאוהו בקודש הקודשים, היתה מוצאת אותו עתליה ורוצחת אותו, אך בענייננו אין לפנינו חשש סכנה מוחשי, אלא מדובר בסכנה רחוקה מאוד, ולכן עדיין לא מצינו היתר להיכנס לתוך ארון הקודש בשעת אזעקה.