חודש ניסן הלכות ומנהגים
החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה – פותחת התורה את המצווה הראשונה – מצוות קידוש החודש. ממנו נמשכים כל המצוות הרבות הנוהגות בחודש זה, וממנו נגזרים גם מועדי השנה ואירועיה.
אכן חז"ל מציינים את ראש חודש ניסן כאחד הימים המיוחדים בשנה, ולא בכדי, שכן "עשר עטרות נטל יום זה (1). ראש חודש ניסן, מסמל את פתיחת ייסוד האומה הישראלית. ביום זה קידש עם ישראל לראשונה את ראש החודש על פי מולד הלבנה, וביום זה, בשנה שלאחריה, הוקם המשכן, בחודש זה בוודאי גם נזכה להיגאל, כאמור: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (2). מכאן השמחה המיוחדת של ימי חודש ניסן בעם ישראל, כאשר גם הימים החותמים את חודש ניסן מעותדים להיות ימי שמחה לעתיד לבוא, בעת שנזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו, יהיו ימים אלו ימי חינוך וחנוכת הבית (3).
שלושים יום קודם החג
שנינו במסכת פסחים (4): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום". על-כן מצוה על כל אדם להתחיל החל מיום הפורים עצמו (5) שהם שלושים קודם הפסח, ללמוד הלכות פסח עד שיהא בקי בהם וידע המעשה אשר יעשון (6). ועל כל פנים ביום טוב עצמו יראה ללמוד מהלכות היום (7).
בשלושים יום אלו שקודם החג, יזהר בעת שמתעסק עם חמץ, שלא ישאר דבוק לכלי וכדומה, באופן שיקשה עליו אח"כ לנקותו (8). יש שהוסיפו, שבשלושים יום אלו, ראוי להיזהר גם בעת שמעיינים בספרים בעת האכילה, שלא ישאר בהם חמץ (9).
ימי שמחה
בימים אלו שלאחר הקמת המשכן, מר"ח ניסן ועד י"ב בו הקריבו הנשיאים את קרבנם לחנוכת המזבח, כל נשיא שבט ביומו. יום הבאת הקרבן היה יום טוב לנשיא המקריב. (ימי הקרבת הקרבנות הסתיימו סמוך לערב פסח), ערב פסח עצמו נחשב גם הוא ליו"ט. במרכז החודש שבעת ימי חג הפסח ולאחריו 'אסרו חג' החותם את ימי החג, שגם בו יש לנהוג קצת שמחה כמבואר ברמ"א (10). וכיון שרובו של החודש יוצא בקדושה, לפיכך נהגו לעשותו כולו קודש (11).
מנהגי החודש
אין אומרים תחנון בכל חודש ניסן, בשבת אין אומרים 'אב הרחמים' ו'צדקתך צדק' (12), אולם בשבת שאחרי פסח, נהגו לומר אב הרחמים, הואיל וחל בימי הספירה, ויש שנהגו שלא לומר (13).
כן נהגו לומר 'אב הרחמים' ביום טוב האחרון של החג, בעת שמזכירים נשמות, דהיינו בשביעי של פסח, (ובחוץ לארץ באחרון של פסח).
תענית והספד
אין מתענים בימים אלו, אלא תענית חלום (14) וחתן וכלה ביום חופתם (15), ויש שנהגו שלא להתענות תענית חתן וכלה בחודש ניסן (16). המתחתנים בראש חודש ניסן עצמו, יש הסוברים שיתענו, ויש המקילים שלא להתענות (17). כמו-כן אין מספידים בכל ימי החודש אלא חכם בפניו (18).
ראש חודש ניסן הוא אחד מהימים שנקבעו ל'תענית צדיקים', לפי שמתו בו שני בני אהרן – נדב ואביהוא (19), על-כן, מי שנוהג להתענות בכל הימים שנקבעו לתענית צדיקים מותר לו להתענות גם ביום זה, ויש שכתבו שמ"מ לא ישלים התענית (20).
יש שנהגו שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ואף מי שיש לו יארצייט מקדים והולך בערב ראש חודש (21). אמנם הרבה הקילו ללכת לבית הקברות ביום השנה (יארצייט) או בתום השבעה והשלושים (22), אבל אין אומרים שם צידוק הדין (23).
פרשת הנשיאים
רבים נהגו לקרות בשלשה עשר הימים הראשונים של ניסן בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא (במדבר ז). כל יום קוראים את פרשת הקרבת הנשיא של אותו היום, וביום י"ג בניסן קוראים מתחילת פרשת "בהעלותך" עד "כן עשה את המנורה", לפי שפרשה זו נאמרה לכבוד שבט לוי, שאינו נמנה בין י"ב השבטים (24). יש נוהגים לקרוא קריאה זו מתוך ספר תורה (25), ויש שנהגו לקרותה שנים מקרא ואחד תרגום (26).
ברכת האילנות
הרואה בימי ניסן אילני מאכל בעת פריחת הניצנים ולבלובם מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". רצוי שיהיו לפחות שני אילני מאכל לאחר שלוש שנות ערלה. וראוי לכל אחד להשתדל לברך ברכה זו.
לכתחילה ראוי לברך ברכה זו בחול ולא בשבת וביום טוב (27).
ברכה זו נתקנה על ראיית האילנות בעת פריחתם קודם שיצאו הפירות (28). ויש שכתבו, שאם לא ראה מקודם, אזי כל עוד לא גדל הפרי עד שנגמר כל צרכו וראוי לברך עליו שהחיינו, עדיין יכול לברך (29).
רצוי לברך את הברכה בפעם הראשונה שרואה. אולם אם לא ראה בפעם הראשונה יכול לברך גם בפעם השנייה (30). זריזים מקדימים למצוות, ומיד בראש חודש ניסן יוצאים למקום שיש אילני מאכל ומברכים את הברכה בשמחה גדולה (31), ונכון הוא מאד, כי פעמים שבמהלך החודש, נובלים הפרחים ועלול להפסיד הברכה (32).
לכתחילה ראוי לברך ברכה זו דווקא בחודש ניסן (33).
מעות חיטים – קמחא דפסחא
כדי לאפשר לכל יהודי לחוג את חג החרות מתוך שמחה ורוממות הנפש, נהוג בכל קהילות ישראל (עוד מזמן התלמוד) לאסוף מעות לפני חג הפסח לקניית מצות ושאר צרכי החג לנצרכים (34), ואפשר לתת זאת גם מכסף מעשר (35).
כיום ישנם ארגונים שונים, בתוככי הקהילות ומחוצה להן, האוספים כסף לטובת העניים ומחלקים לנצרכים לסייע להם בהוצאות החג. בהיות והרבה מהנצרכים מתביישים להתפרנס מן הצדקה, משתדלים הארגונים לבצע את החלוקה בצורה מכובדת ביותר, כדי שיגיע לכולם. בדרך זו, ניתן גם להודיע על נזקקים עלומים, כדי שיוכלו לסייע להם בעין יפה.
עמך ישראל נתבעים ונותנים ביד רחבה, כל אחד כפי יכולתו.
כל דכפין ייתי ויכול
ראוי לסייע לכל מי שיכול, בידי הארגונים, העמלים למצוא משפחות מארחות לקראת החג. לפי שמצוי היום מאד, אנשים בודדים שאין להם קרובים וידידים, הנאלצים לחגוג את החג לבדם. כן יש אנשים או משפחות שלא זכו לטעום ליל סדר יהודי על כל פרטיו. על כן מצוה גדולה, למי שבאפשרותו, להזמין אנשים אלו לליל הסדר ולארוחות החג, כדי להעניק את ההרגשה המשפחתית והביתית החסרה להן.
שבת הגדול
השבת לפני פסח נקראת 'שבת הגדול'. בהרבה קהילות נוהגים לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול, שבחלקם מיוסדים על דיני פסח והלכותיו; ביעור החמץ וליל הסדר.
הפטרת וערבה – נהגו להפטיר בשבת זו במלאכי פרק ג': "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" עד סוף הספר. לפי שנאמר בה מבשורת הגאולה העתידה: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שנתבשרו בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים (36).
בפרק זה אף כתוב: "הביאו את כל המעשר את בית האוצר וגו', והרי זה מעין המאורע של ערב הפסח. לפי שבערב פסח הוא זמן הביעור, דהיינו שבערב פסח של שנה רביעית שבשמיטה ובערב פסח של שנה שביעית שבשמיטה, חייב כל אדם להוציא מביתו את כל המעשרות שהפריש מתבואתו במשך כל שלשת השנים שעברו, והיו המעשרות שהפריש מונחים בבית, ובערב פסח של אותם שנים, הוא זמן החיוב להביאן לבית הלוי (37).
דרשת שבת הגדול – נהוג מקדמת דנא שהרב או הגדול דורש ברבים בהלכות הפסח, במוסר ובהגדה, לעוררם על ההלכות השכיחות לבל ייכשלו בהם בחג, והוא אחד הטעמים לקריאת שבת זו – 'שבת הגדול'.
עשירי בניסן
ביום זה, העשירי לחודש ניסן, נצטווה עם ישראל להתחיל בהכנה מעשית לקראת קיום המצוה הראשונה עליה נצטוו, והיא לקיחת השה לקרבן פסח וקשירתו לכרעי המטה, כפי שנאמר בפרשת בא, שנקראת גם בפרשת החודש: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג'). טעם זה מהווה למעשה את הטעם היסודי לקריאת השם 'שבת הגדול', כפי שמובא בטור, כי לפי חשבון השנים של שנת יציאת בני ישראל ממצרים, חל יום זה העשירי לחודש ניסן בשבת.
ביום זה גם נכנס עם ישראל לארץ המיוחלת – ארץ ישראל, בעברו את מעברות הירדן, כנאמר בספר יהושע (פרק ד' ,יט): "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגלגל בקצה יריחו".
אולם הואיל וביום זה גם נפטרה מרים הנביאה בשנה האחרונה לשהות עם ישראל במדבר, ונסתלק הבאר, ומשום כך נקבע יום זה כתענית צדיקים (38), לכן נקבע, שאת השמחה לזכר הנס חוגגים תמיד בשבת הנקרא לשם כך 'שבת הגדול' (39).
מוצאי שבת – אין אומרים 'ויהי נועם' ככל מוצאי שבת, שיום טוב חל באמצע השבוע שלאחריו (40).
הכנות לחג
קניית מוצרי מזון לפסח – רצוי להקפיד לקנות מוצרי מזון רק בחנות שנוקתה לפסח, או שלפחות מוצרי הפסח מאוחסנים בפינה מיוחדת שנוקתה לכך. בייחוד יש להקפיד על- כך בקניית מוצרים במשקל בתפזורת, שהכף והמאזניים יהיו נקיים לפסח.
רבים נוהגים להדר לקנות את כל מוצרי המזון לפני החג (41).
מוצרים רבים רצוי לשטוף לפני הפסח מחשש שנדבק בהם חמץ (42). ואכן, נהגו רבים להשתדל לקנות ביצים ללא חותמות, ואחרים טרחו אף לשטפם לפני הפסח. בשנים האחרונות ניתן להשיג ביצים מוחתמות עם הכשר מוסמך, וראוי להדר על- כך. חלב ומוצריו, יש להדר לקנות לפני הפסח, ועכ"פ להשתמש בחלב שנחלב לפני הפסח.
גם מליחת הבשר וצליית הכבד, צריכה שתיעשה בכלים מיוחדים לפסח ובמלח הכשר לפסח.
נכון להדר לקנות עופות לכל ימות החג, לפני הפסח (43).
לא לומר "בשר זה לפסח" – אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה 'בשר זה לפסח', לפי שנראה כאילו הקדישו מחיים לקרבן פסח. אלא יאמר 'בשר זה ליום טוב'. גם על עופות ודגים אין לומר 'בשר זה לפסח'. כמו-כן לא יאמר לחברו 'קנה לי בשר לפסח', אך מותר לומר קנה לי בשר 'על פסח', או 'עבור פסח' (44).
מים שלנו
את המצות יש ללוש ב'מים שלנו', דהיינו מים שהצטננו לאחר שלנו במשך לילה שלם בכלי לאחר שאיבתם.
ישראל קדושים נהגו להדר לשאוב בעצמם 'מים שלנו', או לפחות להיות נוכחים בשעת שאיבת 'מים שלנו' – לצורך אפיית מצות מצוה.
זמן שאיבת המים הוא מיד עם שקיעת החמה וכל משך בין השמשות. אם אין הזמן מספיק, מוטב להקדים לשאוב לפני שקיעת החמה מאשר לאחר צאת הכוכבים. בעת השאיבה אומרים 'לשם מצת מצוה'. ויש שנהגו לשיר ולזמר בעת השאיבה וההליכה למצוה.
את המים ששאבו, יש להניח למשך הלילה בכלי מכוסה היטב במקום קריר, אך לא במקרר (45).
————
(1) שבת דף פז,ב.
(2) ראש השנה דף יא,א.
(3) כף החיים שם אות כא בשם מעשה רוקח.
(4) דף ו',א.
(5) ב"ח סימן תכט, חק יעקב שם ס"ק ד.
(6) שו"ע הרב סימן תכט סעיף ג.
יש הסוברים שדין זה נאמר דווקא בחג הפסח, כי יש בו הרבה הלכות מעניינים שיש להכינם עוד קודם החג, כגון: אפיית מצות, ביעור חמץ, הגעלת כלים ועוד – בית יוסף סימן תכט.
(7) משנה ברורה סימן תכט ס"ק ב.
(8) שו"ע הרב סימן תלו סעיף כג, משנה ברורה ס"ק לב, מהמג"א בס"ק יז בשם הב"ח ומהרי"ל.
בשיעורי 'קנה בושם' כתב הטעם, כיון שמשלושים יום קודם הפסח, כבר יש חיוב בדיקת חמץ, כגון אצל מי שיוצא לדרך וכדומה, ואם כן בוודאי שיש ליזהר שלא לגרום בידים חמץ שיהא קשה לנקותו.
(9) ערוך השולחן סימן תלו סעיף טו.
(10) טוש"ע או"ח סי' תכט סעיף א.
(11) משנה ברורה שם סק"ז.
(12) שולחן ערוך שם ס"ב, שו"ע הרב ס"ח, ליקוטי מהרי"ח.
(13) ליקוטי מהרי"ח, מ"ב סי' רפד ס"ק יח. בשו"ע הרב סי' תכט ס"ח נראה שלא לומר, וכן פסק בסידור הרב, וכן הוא מנהג בעלזא ועוד.
(14) שו"ע שם ס"ב.
(15) מ"ב ס"ק י, שו"ע הרב שם סעיף ט'. וע"ע בשו"ע סי' תקעג סעיף א' ברמ"א.
(16) יש שנהגו שלא להתענות בכל חודש ניסן ככל יום שא"א בו תחנון – משנה ברורה שם ס"ק ז, הגדת חזון עובדיה.
(17) אם חל יום הנישואין בראש חודש ניסן עצמו, נראה מדברי המ"ב שם ס"ק ט דיש להתענות כיון שהוא תענית צדיקים. אמנם בפמ"ג סימן תקפ בא"א ס"ק ג, תמה על דברי הרמ"א, ונוטה לומר דכוונת הרמ"א דווקא למי שנוהג תמיד להתענות תענית צדיקים.
ובספר מועדים וזמנים השלם חלק ה' סימן שלז כתב להכריע, שראוי לעשות החופה מבעוד יום, כדי שהחתן והכלה לא יצומו עד הערב [כנראה מקורו מדברי הרמ"א סימן תקפ ס"א המובאים בהערה זו], ובחלק ח' הוסיף, דאם הנישואין בלילה אולי ראוי שלא לצום ביום – בראש חודש.
(18) שו"ע הרב סעיף ח.
(19) שו"ע סי' תקפ סעיף ב.
(20) רמ"א שם ס"א, מ"ב ס"ק א,ג.
(21) גשר החיים פרק כו אות ו.
(22) שו"ע הרב סי' תכ סעיף ב.
(23) שו"ע סי' תכ סעיף ב.
(24) של"ה ריש מסכת פסחים, הובא בבאר היטב סימן תכט סק"ו.
(25) ליקוטי מהרי"ח, מנהגי ה'דברי חיים' מצאנז – לקרות מתוך ס"ת אחר התפילה דייקי, וכ"כ בשו"ת 'דבר יהושע' משמו.
(26) משמרת שלום (קוידנוב) סימן לד.
(27) מ"ב סי' רכו סק"א, רע"א שם. ויש מהדרים לברך דוקא בשבת – לב חיים ח"ב סי' מד, נפש דוד מהאדר"ת.
(28) שו"ע סימן רכו סעיף א'.
(29) מ"ב שם סק"ד, בשם הא"ר והגר"א, שעה"צ שם סק"ב.
(30) מ"ב שם סק"ה, קצות השולחן סימן סו ס"ט, ושם בבדי השולחן אות יח.
(31) נטעי גבריאל ח"א פרק ו אות י.
(32) שם אות ג. אבל עי' לעיל בהערה 29, במש"כ בשם המ"ב ועוד, דכל עוד לא נגמר הפרי לגמרי – אפשר לברך.
(33) לכאורה חודש ניסן לאו דווקא, אלא דאז הוא זמן הלבלוב בדרך כלל, וכן כתב הריטב"א ר"ה דף יד: 'ויומי דניסן לאו דווקא', מ"ב סימן רכו סק"א, קצות השולחן בבדי השולחן אות יח, נטעי גבריאל ח"א פ"ו אות ב-ג, ושם בהערות ב-ה.
ובהגהות חת"ס – או"ח סימן רכו כתב: 'וממורי קבלתי, כל זמן שנמשך ימי חודש ניסן דתקופה לתוך חודש אייר (דהיינו, ניסן של חמה), כגון: אם חל תקופת ניסן בכ' בניסן, אז יש זמן לברך עד כ' באייר'. (ועל פי זה יש שדקדקו לברך רק לאחר שתחול תקופת ניסן, החלה השנה ביום ט"ז בניסן [ולפחות עד לאחר התקופה האסטרונומית החלה השנה ביום ט' בניסן], ויש מחמירים להמתין לאחר תקופת שמואל החלה אור ליום שני כ"ח בניסן – לוח דבר בעתו).
לפי זה, בחצי כדור העולם הדרומי שהפריחה היא בתקופת אלול – תשרי, יכול לברך אז – שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן טז.
(34) מ"ב סי' תכט ס"ק ה.
(35) חוט שני הלכות פסח, פרק א הערה ב. ושם כתב לחלק בין מתנות לאביונים שצריך ליתן משלו ולא מכסף מעשר, כיון דהחיוב הוא לתת לעניים, לבין קמחא דפסחא, שיסוד החיוב הוא לצרכי העניים לפסח בכל אופן שהוא, ועל כן אפשר לתת גם מכסף מעשר.
והוסיף שם, שבקהילות שהנהיגו לתת מס קצוב לכל בית אב ליתן סכום מסוים לקמחא דפסחא, אי אפשר ליתן מכסף מעשר.
(36) שם.
(37) שו"ע הרב סי' תל סעיף ג.
(38) שו"ע סי' תקפ סעיף ב.
(39) מג"א שם סק"א.
(40) רמ"א סימן רצה.
(41) כדי שיהיה להם שהות לבררם היטב ולנקותם כראוי קודם הפסח. וכן כדי שלא יצטרכו להיכנס לחנויות שלא נוקו כראוי לפסח. – חג המצות פכ"ה אות לז, ושם בהערה נט-ס.
(42) עי' להלן במנהגי האכילה בפסח.
(43) חג המצות פכ"ה אות כו.
(44) שו"ע סי' תסט סעיף א.
(45) שו"ע סימן תלג סעיף א, מ"ב שם סק"ה, וסימן תלא סק"ה.