"אך מיהרו אל עבודת האלהים לשמו, לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם בעבור ידיעתם אותו והכרתם את ענינו" (שער עבודת האלקים פ"ד)
סיפר הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: כידוע, בבחרותו סבל ה'סטייפלער' מדלקות קשות באוזניו, שנגרמו כתוצאה מהקור הנורא ששרר בעיר הולדתו הורנסטייפל ברוסיה. בעקבות כך ברבות הימים שמיעתו הלכה ודעכה, עד שבסוף ימיו כמעט ולא הצליח לשמוע כראוי. הנכנסים לחדרו לחלות את פניו, היו כותבים את משאלתם על גבי הכתב, והוא היה משיב להם בקול רם, ככבד שמיעה.
אולם דבר פלא ראינו לא אחת, כאשר היה נכנס למעונו אי מי מגדולי ישראל, או תלמיד חכם בעל שעור קומה, לפתע הצליח ה'סטייפלער' לשוחח עמו בדברי תורה ובענייני השעה ללא צורך בכתיבה. שמע בחביבות את תוכן דבריו של האורח הרם וניהל עמו שיחה מושלמת הלוך ושוב, כאילו שמיעתו תקינה לחלוטין.
כיצד יתכן הדבר?
התשובה היא, כי כאשר הדבר חביב על האדם, הוא נותן את דעתו ולבו להבין ולשמוע, וכדברי חז"ל הנזכרים, שאף על פי ששני קולות אינם נשמעים, בגלל החביבות שלו לדברים הוא מצליח לשמוע!
אותו רעיון שמעתי מתלמיד חכם שזכה להסתופף במחיצתו של מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל. הוא העיד כי כאשר היו שחים לפניו דברים בטלים על דא ועל הא, לא מן הנמנע היה שלפתע היה פשוט נרדם תוך כדי שיחה, אולם כשהיו מדברים בדברי תורה, לפתע קיבל עירנות מופלאה…
לאחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור', הייתה הנהגה קבועה: להיכנס לבית המדרש מדי יום ביומו בריצה כמו בחור צעיר, לקיים דברי חכמים: "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה". למרות שהרב שיינברג היה בעל מזג רגוע ושלו באופן מיוחד במינו, וכל מכיריו יעידו כי תמיד התהלך בשובה ובנחת, אך כאשר התקרב אל בניין הישיבה, למרות משא הטליתות הכבד במיוחד שעטה על גופו הצנום, ועל אף גילו המתבגר הנושק למאה, היה רץ בצעדים נמרצים ומהירים, עד שצעירים ממנו בעשרות שנים דלגו פסיעות כדי להדביק את צעדיו…
כך גם סיפרו מקורביו, כי עד ימיו האחרונים ממש, כשהיו מעירים אותו, היו מזכירים לו את צמד המלים: 'זמן הנץ', מיד התנער ממטתו כנער צעיר, ובזריזות עצומה קפץ והתיישב על המטה. ניכרו בו התחדשות ורעננות מופלאה, כלל לא אופיינית וטבעית לאדם בגיל כה מבוגר…
אין זה אלא שכאשר חביבין המצוות על האדם, וקיימת שאיפה נשגבה לקיימן, אזי הוא מתאמץ יותר מכדי היכולת הטבעית שלו, וממצה את כל האפשרויות הגנוזות בו, את אלו שהוא מודע להן ואת אלו שאינו מודע להן.
העסקן הדגול, הרב ירחמיאל בויאר שליט"א, מספר שהיה נוכח פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בעת שהגיע רופא העיניים לבדוק את מצב תקינות ראייתו. לצורך הבדיקה הוציא הרופא מהארון את ספר 'קצות החושן', וביקש מהרב שך לקרוא בו, בנסיון לקבוע על פי אופן הקריאה את גובה המספר לו הוא זקוק.
רבי ירחמיאל סיפר בהתפעלות את אשר ראו עיניו:
"מיד כשראה הרב שך את השורה הראשונה ב'קצות' התחיל לקרוא בו בלהט ובמהירות, בלא יכולת הפסקה. אך הרופא קבע נחרצות שבהכרח הרב אינו קורא מתוך הספר אלא מתוך זכרונו, משום שהמספר שהוא שם כעת במשקפי הבדיקה נמוך בהרבה מהמספר לו זקוק הרב.
"הרופא ביקש להוציא ספר אחר. הביאו את הספר 'שב שמעתתא', אך גם כאן נשנה הדבר על עצמו. הרב שך קרא בקצב מהיר, והרופא שוב שלל את תקינות הבדיקה, כי לא תתכן קריאה מהירה כל כך במספר כה נמוך במשקפיים. וכך חזר הדבר על עצמו גם כשהוציאו את ספרו 'אבי עזרי'. בשלב זה אמר הרופא: 'נדמה לי שבכל הנוגע לספרים תורניים, ראייתו של הרב פועלת שלא כדרך הטבע, אני מציע שיביאו עתון או ספר חולין כלשהו, דרכו יהיה ניתן לאבחן בצורה מקצועית ולקבוע את מצב הראיה האמיתי'.
"ואכן, כפי ששיער הרופא כן היה. כשהביאו לפני הרב את העיתון היומי והתבקש לקרוא בו, התאמץ רבות כדי להבחין במלים ולהשלים את המשפט, וכך הצליח הרופא לקבוע את המדה התואמת למשקפיו…".
הפשט הוא, שאהבה לדבר מוסיפה יכולת על טבעית!
כמעין פלא זה נוכחתי בעצמי בהזדמנות מסויימת: פעם הייתה לי הזכות להרכיב לזמן מועט את משקפיו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הבטתי מבעד לעדשות, דרכן הביטו עיניו החודרות, הטהורות והקדושות של ה'חזון איש', ונחרדתי לראות את המספר הגבוה לו נזקק. מנגד ראיתי גם את הגמרא מסכת חולין ששמשה את ה'חזון איש'. היא הייתה עטורה במאות הערות צפופות וקטנטנות. בין דפי הגמרא היה מונח מכתב ארוך של מספר עמודים גדושים בדברי תורה, כתב קטן, בכתב ידו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבאו לחסות בצלו של ה'חזון איש' ולקבל לקח מפיו, הגאון רבי אברהם יעקב וינר זצ"ל.
התפעלתי עד מאד, כיצד ה'חזון איש' שהיה קצר-ראי, עם מספר כה גבוה במשקפיים, הצליח לקרוא ולכתוב אותיות קטנות כאלה. אך כנראה שגם זה היה מכח האהבה הגדולה שלו לדברי תורה, והאהבה קלקלה את השורה…
הגאון הצדיק רבי סנדר פריינד זצ"ל סיפר, כי פעם התקיים דין תורה אצל מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים', בין בעלת בית לעוזרת שלה. רבי איסר זלמן שמע את טענות הנדונים, ונטה להכריע לטובת בעלת הבית, כאשר לפי ראות עיניו היה נראה לו כי הדין עמה.
אלא שלפתע נעמדה העוזרת, פתחה את פיה והשמיעה טענה חזקה. רבי איסר זלמן הרהר בה מעט והחליט כי אכן היא צודקת, לפי שהטענה שהיא השמיעה יש לה סמוכין בספר 'נתיבות המשפט' ובשל כך הדין עמה…
לאחר סיום הדיון, התבטא רבי איסר זלמן בהתפעלות כי יש ללמוד מכך מוסר השכל עצום: הרי ברור שמעולם לא עיינה אותה עוזרת ב'נתיבות', ויתכן שאף אינה יודעת כלל על קיומו של ספר כזה. אם כן, כיצד הצליחה לטעון טענה כה חזקה? – "ההסבר הוא", אמר רבי איסר זלמן, "כי אין דבר העומד בפני הרצון. אם אדם מאד רוצה לצאת זכאי בדין, הוא מסוגל להגיע ברגע אחד לדרגות רמות ביותר, גם עוזרת פשוטה יכולה לטעון טענה עמוקה של ה'נתיבות'!"…
הגאון רבי אברהם יעקב איצקוביץ שליט"א, סיפר דבר נפלא אודות חותנו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי': בליל הסדר של שנת תשע"ג, שנתיים ימים לפני סלוקו של הרב וואזנר לגנזי מרומים, תקפה אותו חולשה גדולה, והוא התקשה לנהל את חלקו הראשון של ה'סדר' ברוב הדר כמו בשנים עברו. בקושי רב הצליח להוציא את המילים מפיו, עד שבני המשפחה היו מבוהלים לנוכח החולשה הגדולה שניכרה עליו.
אולם כאשר הגיעו ל'שולחן עורך', השתנו פני הדברים ללא היכר, לפתע חל שנוי דרסטי במצבו. מנהגו של הרב וואזנר היה בכל השנים ללמד את הלכות קורבן פסח במהלך הסעודה, והיה מקריא אותן בעצמו בבהירות ובמתיקות מיוחדת, ועתה בעקבות חולשתו ביקש שכל אחד מהמשתתפים יקרא הלכה אחת, והצבור יקשיב.
הרב איצקוביץ מתאר כי החל מהרגע בו הקריאו את ההלכות, נזרקה בו חיות. הרב וואזנר האיר הארות והוסיף חידושים ובאורים תוך כדי הדברים, והיה נדמה כי בכל רגע נעשה עירני ורענן יותר ויותר. כל המסובים בסעודה נגררו לריתחא דאורייתא שהתעוררה שם בענייני קרבן הפסח… ובזכות זאת נותר עד סוף הסדר שמח, עירני וטוב לב כבכל שנה ושנה.
"ראינו במוחש", סיים הרב איצקוביץ, "כיצד התקיימו בו, במורי חמי זצ"ל, דברי דוד המלך 'לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני'. למרות חוסר כוחותיו וחולשתו הגדולה, חביבותו ואהבתו לתורה נסכו בו כוחות מחודשים, והשפיעו עליו חיות ושמחה עצומה עד סוף הסדר. הוא שאב את כל חיותו מהתורה הקדושה".
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')