הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א
בסוכות תשבו שבעת ימים!
מתוך רוב שמחה והתרגשות, בעליצות ובחדווה, עומדות יהיו רגלינו בשערייך – הסוכה האהובה. הרחובות נראים כה ססגוניים – סוכות עץ ובד, דפנות מתנופפות ברוח וסכך ירוק רענן, ממלאים את מלוא האופק ומשרים אוירה חגיגית מיוחדת. שירת ה'הרחמן הוא יקים' מסוכת השכנים משתלבת בשירת 'ושמחת בחגך' הבוקעת מהסוכה שלנו, ויחדיו עולה מקהלה חגיגית, שמחה ונעימה, לה אנו זוכים רק בחג הסוכות.
אין לב יהודי שאינו נרגש, שמח ועולץ, בבוא החג הנפלא הזה. אז נצא כולנו מבתינו, ניכנס בחדווה לסוכה המוארת, המקושטת, מרהיבת העין ומשמחת הלב. עתה תינתן לנו ההזדמנות לחבוק בידינו את ארבעת המינים, אגודה ירוקה ומרעננת, פרי עץ הדר נאה לצד ענפי לולב תמירים, עלי הדס יפים לצד ערבה ירוקה. ויהיו כל אלו לאחדים בידינו, לשמח את ליבנו, למען נזכה להיות בשמחה בחג הזה, אנחנו, משפחתנו, כולנו!
חג הסוכות נקרא 'זמן שמחתנו', ולא בכדי. זהו חג בו השמחה תופסת את המקום המרכזי, מצות 'ושמחת בחגך' נכתבה בתורה בחג הזה דווקא. יש לנו מצוה נדירה להיות בשמחה במשך שבוע תמים, 24 שעות ביממה, ללא הפסק של רגע. בחג הזה אנו שמחים!
וכאן עולה שאלה שראוי לייחד לה מחשבה: האמנם? והלא ההגיון אומר שהשמחה אפשרית בבית ממוזג כראוי, בישיבה על ספה נוחה, באכילה תחת קורת גג מגינה ונעימה. ובחג הזה – בדיוק הפוך: אנו עוזבים את הבית, את חומו הנעים ומיזוגו הקריר, ויוצאים לסוכה. בדרך כלל – בסוכה צפוף יותר, הכסאות פחות נוחים, בשעות היום קופחת השמש על ראשינו, ובלילה – צינה קרירה תחדור אלינו. הלזה שמחה ייקרא? וכי בתנאי חוסר נוחות כאלה ניתן להיות בשמחה?
התשובה היא, שחג הסוכות הוא המשך ישיר לימים הנוראים שעברו עלינו. עברנו את ראש השנה ואימת הדין, זכינו ביום הכיפורים ובטהרת הלב המובנית בו. בימים כאלה נעלים – שאגנו 'המלך' בדבקות, התמוגגנו בתפילות הנשגבות, חשנו כמה טוב ונעים להתרפק בחיקו של אבא שבשמים, הכרזנו שאנו קרובים ומחוברים אליו בכל נימי נפשנו, אוהבים אותו באמת וחפצים לעשות את רצונו.
ואז מגיע חג הסוכות. חג הסוכות הוא ההזדמנות הראשונה שלנו להוכיח את עצמנו לאבא שבשמים, להראות לו שאנו אמיתיים בהכרזתנו, שאנו אוהבים אותו באמת, שאנו חפצים בו, שאנו מתכוונים באמת בכך שביקשנו את קירבתו לאורך הימים הנוראים שחלפו. כי אז – אימת הדין היתה עלינו, ואך טבעי שנרצה להתקרב לה' בימים הללו, אבל עכשיו, בסוכות – זה הזמן להוכיח שהתכוונו באמת לכל מילה, שבאמת נכספה נפשנו לבורא עולם, לקרבתו ולעשות את רצונו!
לכן אנו כה שמחים בחג הזה, כי הוא נותן לנו את ההזדמנות לבטא, לראשונה השנה, ועם כל הלב ומעומק הנשמה, כי אהבתנו לבורא עולם אינה תלויה בתנאים גשמיים נוחים, ואינה תוצאה של אימת הדין. ההיפך, גם אחרי אימת הדין, וגם ללא התנאים הגשמיים המיטביים – אנו שמחים להיכנס ולחסות בצילו של אבא שבשמים, אנו מאושרים לקיים את מצוותיו!
העובדה הזו, היא הממלאת את ליבנו בשמחה עמוקה, היא שמובילה אותנו ליכולת לשמוח שבעה ימים רצופים, ללא הפסק של רגע. כי בכל רגע, בכל אכילה בסוכה ובכל שינה בה, בכל שהות בסוכה ובכל נטילת ארבעת המינים – אנו מביעים את אהבתנו לה', את שמחתנו בו, ומדגישים כי הדבר אינו תלוי בשבתנו על כסא נוח או תחת מיזוג אויר נעים. ההיפך – בכל מצב, בכל תנאי, בכל עת – אנו נכספים להתרפק על ה', ליהנות מזיו שכינתו, להתחבר אליו באמת!
הבה נשוש ונשמח בכניסתנו לחג הסוכות. ליבנו יימלא באושר גואה עת ניכנס לחסות בצלו של אבא, עת נכניס את כל גופנו אל ביתו, אל חיקו החמים והאוהב. הבה נשמח בקיום מצות הסוכה גם אם הדבר דורש מאיתנו מאמץ או חוסר נוחות – כי זה בדיוק מה שמעניק לנו את היכולת לאמץ בחוזקה את החיבור לאבינו שבשמים, זה בדיוק מה שנותן לנו את העונג לשמוח באמת, 'והיית אך שמח!'
מאות סוכות בעיצומה של התופת…
היה זה עם תחילת ימי השואה האיומה, בימים שאיש עוד לא שיער ולא העלה על דעתו את האסון האכזרי המתרגש ובא. מלחמת העולם השניה החלה ביום י"ז באלול תרצ"ט, עם פלישת הצבא הגרמני ימ"ש לפולין. מאות אלפי אנשים נמלטו בתוך מספר שבועות מכל הערים והפרברים, והגיעו לעיר הבירה וורשא, המעוז הפולני האחרון.
רבבות יהודים נמלטו מכל רחבי פולין והתרכזו בוורשא, מסתתרים שם מאימת ההפצצות הגרמניות הבלתי פוסקות. קול הרעש החריש אוזניים, טונות של חומרי נפץ 'נפלו' מהמטוסים הגרמניים שטסו בשמים, וכל החפץ בחיים נמלט לבונקר קרוב כל אימת שיכל, כדי להישאר חי ולא להצטרף למנין המתים ההולך ועולה…
בערב חג הסוכות נכנעה פולין. הצבא הגרמני נצר את הפצצותיו הכבדות, קול שאון התותחים נדם. שקט מתוח השתרר בחללה של וורשא, והאנשים החלו לצאת אט אט מחוריהם, בוחנים את פצעיהם ומביטים בהריסות בתיהם. היה זה יום ראשון של שקט מפתיע אחרי שבועות של הפצצות מרעישות, ומנגד – יום של כאב עצום בהתגלות מימדי ההרס, והנזק האדיר לבתים ולרכוש.
בין הפליטים היהודים בוורשא, נמנה הגרי"ז מבריסק זצ"ל. גם הוא נמלט לכאן בצוק העתים, וגם הוא – ככל אחיו היהודים, יצא בשעות הצהריים של ערב סוכות מהמרתף בו הסתתר. לנגד עיניו נגלו שוד ושבר, מאות יהודים שנרצחו ואיש אפילו לא ידע מתי, נזק אדיר, הרחובות כולם היו עיי חרבות ממש.
ואז, בתוך התופת, בעיצומה של האימה, נראה מחזה נדיר ומעורר השתאות. בעוד הנכרים עסוקים בבקרת נזקים וברצון לשקם קמעא את בתיהם ההרוסים, הרי שקבוצה גדולה מהיהודים היו עסוקים בדבר אחר לחלוטין. לא פחות ולא יותר, עם צאתם מהבונקרים ולמרות מראות ההרס האיומים שנגלו לעיניהם, איש מהם לא פנה לטפל בביתו או בפצעיו…
דבר אחד עמד בראש מעייניהם, בו היו עסוקים. אותם ניצולים אצו רצו בין ההריסות, מחפשים בהתלהבות חלקי דפנות או וילונות שמוטים, ענפים ירקרקים, וקורות ששרדו מן ההפצצות. עיניהם ברקו כשמצאו סכך כשר, רגליהם הפצועות ריקדו בקלילות בבנין הסוכה. ליבם רטט בהתרגשות כי למרות התנאים הקשים – גם השנה הם יזכו לשבת בסוכה, נפשם כמו רקדה עימהם כל הדרך לבניינה…
בשקיעת החמה וכניסת החג, היה המחזה בלתי יאומן: עיר נקובה מהפצצות, חריבה והרוסה, ולמרות זאת, פזורות בה מאות סוכות מטות ליפול, בנויות בשארית כוחותיהם של ניצולי ההפצצות הכבדות. בעת צאת הכוכבים המנצנצים ברקיע קטיפתי חגיגי של חג הסוכות, עמדו אלפי יהודים בסוכותיהם, מקדשים על יין או על פת, ומברכים בעיניים נוצצות 'לישב בסוכה!'
כאילו לא יצאו עתה מתוך התופת, כאילו לא נפצעו, כאילו לא ניזוקו וחלקים גדולים מרכושם אבדו לצמיתות. הם עמדו בסוכות בעיניים בורקות, מברכים 'שהחיינו' בדבקות, ופניהם מאירות בשמחת חג מלאה ונוצצת. כי חג סוכות היום!
ואז, הבחין הגרי"ז ביהודי אחד, שהבעת פניו ענתה בו שהוא לא מרוצה, השמחה ממנו והלאה. 'מה לך רבי יהודי', שאל אותו הרב מבריסק ברוך, 'מדוע פניך נפולות, והלא חג השם לנו? אמת, האובדן קשה, המידע על היהודים הרבים שנפלו קורע את הלב, המצב כלל אינו מזהיר. ובכל זאת, הן חג הסוכות היום!'
'בשל כך אני מתאבל', השיב אותו יהודי. 'וכי אני מתאבל על ביתי שנחרב או על פצעיי הרבים? אני מצטער על כי אין לי אתרוג, ויותר מזה – אינני מכיר מישהו שיש לו אתרוג! אני רוצה מחר בבוקר לברך על ארבעת המינים, אך חסר לי אתרוג! וכיצד לא אבכה ואצטער?!'
'תנוח דעתך', השיבו הגרי"ז, 'הבאתי עמי אתרוג, הוא שמור אצלי, הוא כשר ואפילו מהודר, ולא ניזוק כלל. יש אתרוג!' -כשמוע היהודי את הבשורה הזו, קפץ משמחה ויצא בריקוד. 'מה לי חרב ביתי, מה לי נתון בעיצומה של מלחמה אכזרית. אתרוג יש לי, א-ת-ר-ו-ג!', שב ואמר את שם פרי עץ ההדר הנשאף כל כך…
כהרף עין, יצא היהודי לרחובה של עיר, עבר בין סוכות היהודים ובישרם כי אצל הרב מבריסק, לא יאומן כי יסופר, יש אתרוג! מי היה מאמין! ואז, שבה ורבתה השמחה בבתי היהודים, הם חשו נחמה בעצם הבשורה, רוח מרעננת שרתה עליהם: הנה, גם בתוך התופת ובעיצומה של האימה, תהיה להם הזכות לברך על האתרוג הנדיר והיקר…
ואז, שב והתרחש מחזה, שבאמת אמרו שמפתיע היה יותר מן הראשון. לאחר חצות ליל, החלו יהודים להתגנב בחשיכה אל חצר הבית בו התאכסן הרב מבריסק. כה עז היה חפצם לברך על האתרוג, כה גדולה היתה שאיפתם לאחוז בידיהם את ארבעת המינים, עד שבאישון ליל, לאחר יום מעייף בו יצאו מהבונקרים, שיקמו חלק מהנזקים, בנו סוכות והכינו את צורכי החג ככל שיכלו – אף אחד מהם לא פנה לישון…
אחד אחד, בחושך, בעלטה, יצאו מסוכותיהם, הגיעו לחצרו של הרב, ונעמדו בתור בשורה ארוכה. עוד לפני עלות השחר, כשחושך אפילה שרר למלוא האופק, עמדו מאות יהודים שרק עיניהם ריצדו בחשיכה, נצצו באפילה הסמיכה. אמנם, הם באמצע מלחמה, אמנם, ימים קשים עוברים עליהם, אך הם מבקשים לזכות לברך על האתרוג!
עם עלות השחר, החלו היהודים לעבור אחד אחד אל תוך חדר הרב, מבקשים ללטף במגעם את ארבעת המינים הקדושים, להחזיק בידיהם את הלולב והאתרוג עם ההדס והערבה. בשמחה עצומה עמדו ובירכו 'על נטילת לולב' ו'שהחיינו', וכמעט שיצאו בריקוד משותף על הזכות הכבירה…
בהתבוננות מעמיקה בסיפור המרגש הזה, המופיע בספר 'טללי אורות', נוכל לגלות את האור הבוקע מחג הסוכות. כי הדבר היחיד שיכול להניע יהודים בעיצומה של התופת לשמחה אמיתית, המנוע היחיד שיכול להוביל יהודים פצועים וניזוקים להתמסר לשמוח בסוכות מטות ליפול ובאתרוגים נדירים, הוא רק השמחה שלהם בבוראם, בקשר שלהם עם אביהם שבשמים, בכך שבחג הזה הם מוכיחים את אהבתם אליו בכל נימי נפשם!
כי כשיהודי זוכה לקרבת ה' אמיתית, דווקא במצבים קשים הוא קופץ על החיבור שלו עם אביו שבשמים, הוא שש על ההזדמנות לשמוח עם בוראו. ככל שנשמח בחג הזה, ונפנים כי הוא הזמן בו אנו מבטאים מתוך שמחה ואושר את החיבור והקשר שלנו עם אבינו שבשמים, כך באמת נזכה להדק את החיבור שלנו עמו ולהמשיך את הקשר שלנו עמו לכל ימות השנה, מתוך רוב שמחה ואושר!
הבה נשמח במצוות החג הזה, הבה נרקוד בצאתנו לסוכה, הבה נשוש עם לקיחת ארבעת המינים. הבה נעריך את הזכות העילאית לה זכינו, הבה נתרגש כראוי בעומדנו בפתח הסוכה. מצות היום היא בשמחה, הסוכה וארבעת המינים נותנים לנו את היכולת לשמוח עם כל הלב, להתחבר לאבא שבשמים במצוותיו האהובות, ולהתרפק בצילו בשמחה אין קץ!
בית שלם עבור אתרוג אחד…
הדרכים המשובשות, הביצות הטובעניות והחום המהביל לעתים – מעולם לא היוו מחסום בפני הגאון רבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זצ"ל, שביקש לסור לוילנא ולהסתופף בצל אחיו הגאון. פעמים רבות במשך השנה נהג רבי אברהם לצרור צרור קטן, ולצאת לדרך ארוכה ומייגעת לוילנא, לפגוש את אחיו הגאון הגדול, להתחמם לאורו, ליהנות מדברי תורתו ומגאונותו המופלגת.
ביום מן הימים התעניין אצלו אחד ממכריו, ושאל מדוע בעצם הוא לא עובר לגור בוילנא, בסמוך למעון אחיו. 'הלא אם תעבור לוילנא', טען הלה באוזניו, 'תחסוך לעצמך את טלטולי הדרך, תמנע מעצמך את הצורך לעזוב את הבית והמשפחה לימים ארוכים, ותוכל גם להיות הרבה יותר בקירבת אחיך הגדול!'
חייך רבי אברהם חיוך קטן והשיב: 'אם רצונך לדעת למה אינני עוקר את דירתי ועובר לוילנא, הסכת ושמע', אמר, ופתח וסיפר את סיפורו האישי המסעיר:
היה זה לפני כמה שנים. בכל העיירה בה התגורר רבי אברהם, ואף בפרבריה, לא היה להשיג ולו אתרוג אחד. היהודים דאגו מאוד, שאפו לקיים את המצוה האהובה וליטול את ארבעת המינים, אך המחסור הכבד באתרוגים מנע זאת מהם. יום ועוד יום חולף, השליחים נוסעים וחוזרים בידיים ריקות, ואין ישועה באופק…
ואז, יומיים לפני חג הסוכות, נקלע לעיר סוחר אחד, ואתרוג מהודר ומפואר בידיו. הוא ידע על המצוקה הקשה ונדירותו של האתרוג, ולכן הפקיע את מחירו עד לכדי חמישים רובל. רוב היהודים, בשומעם על המחיר הגבוה הדרוש, נסוגו לאחור וויתרו על רכישת האתרוג, אך לא רבי אברהם ורעייתו…
הם עמדו מהצד, מתבוננים באתרוג היפהפה, ועיניהם נצצו בשאיפה לזכות בו. הם ניסו להתמקח על המחיר הגבוה, אך הסוחר היה ממולח דיו כדי להבין שחבל לו לרדת במחיר. שעה ארוכה עמדו והביטו באתרוג הנאה, מבטם העורג לא הועתק מהאתרוג היקר והאהוב…
ואז, בגבורת רוח יהודית, החליטו רבי אברהם והרבנית למשכן את ביתם וליטול 50 רובל בהלוואה, כדי לזכות לרכוש את הרובל היקר. 'נכון', הסבירה הרבנית, 'זה הון עתק, כל הבית שלנו שווה פחות ממאה רובל. אבל עכשיו יש לנו הזדמנות לזכות באתרוג היקר', אמרה, ורבי אברהם הוסיף: 'ומה לא נעשה כדי לזכות בו!' – סיכמו ביניהם, וביצעו את הלוואת המשכון כדת וכדין…
סוחר האתרוגים המרוצה קיבל את הכסף, והושיט את האתרוג היקר לידי רבי אברהם, שקיבלו בהתרגשות ואחז בו בזהירות כשידיו רוטטות משמחה. לעת בוקר החג, הוציא רבי אברהם את האתרוג מהקופסא, והוא ורעייתו ניצבו ועמדו בסוכתם, מברכים בשמחה ושואגים בדיצה: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב!'
מי שהיה רואה אותם באותה עת, היה חושב כי לבטח זכו עכשיו בבית מן ההפקר. אי אפשר להאמין ששילמו בביתם ממש, תמורת האתרוג הזה!
וכצפוי, כתום תקופת ההלוואה, לא היה לו לרבי אברהם מנין להשיב סכום כה גדול. בשל כך ביתם נמכר, הכסף הוחזר למלווה, ורבי אברהם ורעייתו אף לא נאנחו על גודל המחיר ששילמו בגין רכישת האתרוג, ההיפך הוא הנכון:
כל יום, כל יום!, היתה הרבנית יוצאת מהבית הקטן אותו רכשו בשארית הכסף שנותר מהמכירה, ועוברת על יד ביתם הגדול והנוח שהיה נחלתם בעבר. ובעומדה מולו, היתה עוצמת את עיניה בדבקות ומודה לבורא עולם על שזיכה אותה למסור את ביתה ונחלתה, משכנה וקורת גגה, למען המטרה העילאית, למען רכישת אתרוג.
'ובכל יום היא שבה הביתה בעיניים נוצצות', סיפר רבי אברהם לאותו יהודי שהתעניין מדוע אינו עובר דירה לוילנא, 'מאושרת ושמיחה, מרוצה ומרקדת. בכל פעם שהיא נתקלת בבית הישן שהיה לנו, ליבה שב ומתמלא באושר, זה משמח אותה מדי יום, כל יום מחדש! עכשיו תגיד לי – האם רשאי אני לעקור את דירתי מהעיירה הזו? האם יכול אני להפסיד לרעייתי את החוויה היומית של האושר המופלג בראותה את הבית שנמכר למען מצות האתרוג?!'
כמה מעורר ומרגש לדעת, שאנו זוכים באותה מצוה יקרת ערך, שבדורות קודמים יהודים ששו לשלם עליה את ביתם, ועוד הודו על כך כל יום מחדש. כמה מחמם את הלב להבין, שאנו זוכים ליטול את אותו אתרוג למענו מסרו יהודים את נפשם כל השנים, למענו הסכימו לתת את כל הונם, כי מצוות האתרוג ממלאה אותנו באושר ובשמחה גדולים פי כמה מכל סיפוק גשמי אחר!
הבה נשמח ונתרגש בנטילת ארבעת המינים הללו. נכוון היטב בברכותיהם, נקפיד על הידורם המיטבי לאורך כל ימי החג, ונתחבר למסר העולה מהם, שאנו בניו אהוביו של ה', ששים ושמחים לעשות את רצונו, ולהשפיע שפע טובה וברכה בנענוע ארבעת המינים לכל רוחות השמים.
כך נזכה במעלת החג הזה ובמצוותיו המאירות, ונזכה לחוג אותו מתוך שמחה והתעלות, מתוך שאיפה לזכות לשבת בסוכת עורו של לווייתן, כשנזכה לעלות לרגל בחג הסוכות ולשמוח בירושלים בשמחת בית השואבה בירושלים הבנויה, אמן!
שחרור מכל הצרות…
במשך כל ימות השנה, יהודים רבים נושאים עמם מטעני צער, קשיים והתמודדויות. זה סובל מבעיות בריאות, אחר מתמודד עם בעיות אצל ילדיו, יש יהודים הממתינים לשמחות זמן רב ומצטערים בעיכוב הממושך, ואחרים מתקשים בפרנסתם ומחפשים מוצא מצער הפרנסה…
הנה תגלית יקרת ערך, שגילה הרה"ק ה'תפארת שלמה' מרדומסק זי"ע: הסוכה היא סגולה להינצל מכל צער, להיוושע מכל מצוקה. הלא כך פוסקת המשנה: 'מצטער – פטור מן הסוכה', וה'תפארת שלמה' דורש מילים אלו במתק לשונו:
'מצטער' – אדם השרוי בצערו, בכאבו, במצוקתו, תהא גדולה אשר תהא, הופך ל'פטור' – הוא יוצא בפטור מלא מכל צעריו וצרותיו, קשייו ומצוקותיו, 'מן הסוכה' – מכח חג הסוכות, מאוצר הברכה הטמון בסוכה!
הבה נתפוס את הסוכה בשתי ידיים, בחיבוק אמיץ של אהבה. נכון, לפעמים הסוכה קצת צפופה, לפעמים צריך לסעוד בתורנויות, לישון בלי פרטיות, ועלול להיות גם חם ומהביל. אבל הסוכה האהובה היא מצוה כבירה, שגם מוציאה אותנו מכל צרה וצוקה וגואלת אותנו מכל צער ויגון, לשמחות תמיד בלב שמח!
לשליחת תגובות לכותב הטור, הר' קובלסקי, כתבו ל: [email protected]