"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')
יעקב אבינו עומד לקראת המשימה המרכזית של חייו – להקים את תריסר השבטים. סכנה גדולה מרחפת על ראשו, איום תמידי. עשיו אחיו רוצה להורגו. יעקב יוצא מבאר שבע בדרך לחרן. הוא עולה בנגב, חוצה את מדבר יהודה, עובר את השרון, את עמק בית שאן, את הגליל התחתון, עולה לרמת הגולן, עד שלבסוף מגיע לחרן, בארם נהריים.
כאשר הוא מגיע לחרן, הוא נזכר, שעבר ליד הר המוריה, מקום בו התפללו אבותיו ולא התפלל, כמעט הפסיד את כל הבטחותיו של הקב"ה, את כל הברכות… הוא לא מוותר על כח התפילה ומקום התפילה, שב חזרה למקום המקדש וזוכה לקפיצת הדרך עד בית א-ל. "ויקץ יעקב משנתו… אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".
מתי זכה יעקב לברכות ולסיעתא דשמיא, מתי זכה לנס גלוי שיקפלו תחתיו את כל ארץ ישראל? כאשר הביע נכונות ורצון עז למסור נפשו, הוא מסכים לשוב לאחוריו על אף שמדובר בסכנת נפשות מוחלטת, עשיו רוצה להורגו, יש חיות רעות בדרך ועוד סכנות שונות האורבות בדרכים השוממות, אבל יעקב לא הסכים לוותר על תפילה במקום המקדש וחזר למרות הכל, או אז זכה לניסים גלויים ולעזרה שמיימית.
כשיש מסירות נפש, כשיש נכונות אמיתית, הקב"ה עוזר מעל לדרך הטבע.
הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר. בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80, וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה? להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי…" אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שנים. אני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין, פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!"
הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע, אמר, אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו.
ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו" אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן – נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!"
הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז….
הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר, פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור, קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גרים, הרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא, הוא צריך השגחה…" לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו ביאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות.
לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף יח' עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים – יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם.
הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים').
אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאשה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שיקחו אותו על מיטתו לכרכרה. הדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה".
"לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר – תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר. כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה".
הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו. וכך הוא אכן יעשה… ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האשה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות. עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד.
הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האשה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו…", "קחו אותו", קוראת האשה במר יאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוף.
הרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי, קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע –
הוא שומע צעקה: "רב איד!"
הוא מסתכל אחורה – מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!"
הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר, והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו…" הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו… האם תוכל להחיות מתים??…"
"ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולה.
והנה – נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו – פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה.
"אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף… זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו…"
הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי, אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם…" מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה. הוא ממהר להכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבינו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים.
כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"… ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש.
"רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה…"
תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי… אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי…"
הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד…
שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רוויית הוד.
ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבינו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות, כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבינו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש – אזי הדין שונה לחלוטין… כשיש מסירות נפש – אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש – הוא בשום אופן לא יגיע!!"
אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו – היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש – מיד מזמנים לו קפיצת הדרך.
יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצוה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסיעתא דשמיא.