הרב ישראל ליוש
"הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים י"ט, ה')
הגולה לעיר מקלט יושב שם עד מות הכהן הגדול. הגמרא במסכת מכות (דף י"א ע"א) אומרת, שאמו של הכהן הגדול היתה מספקת ליושבי ערי המקלט מים ומזון, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו.
שתי תמיהות תמהו המפרשים על דברי הגמרא: האחת, מדוע חששו האמהות מתפילות של רוצחים, וכי תפילות רוצחים עלולות להתקבל ולהמית את הכהן הגדול? ועוד תמוה, מה יועיל להן נתינת מים ומזון לרוצחים, וכי בעבור זה יפסיקו כבר להתפלל, והרי הם רוצים לצאת משם בכל מאודם, ולשוב לביתם?
אלא, תפילה הבוקעת ממעמקי הלב, יש בכוחה לבקוע שערי מרום, גם אם המתפלל הוא רוצח, כשם שהחרב בכוחה להרוג, אף אם יחזיק אותה אדם חלש, כך התפילה, כאשר היא נובעת ממעמקי הלב יש בכוחה להועיל, אף אם המתפלל רוצח.
ובזאת תתיישב אף התמיהה השניה: אכן, גם אחרי שקיבלו מאם הכהן הגדול לחם ומים, הם המשיכו להתפלל שימות, אבל התפילה הזו כבר לא היתה ממעמקי הלב, כמו התפילה ההיא לפני הלחם והמים, ואם כן לתפילה כזו, האם כבר לא חששה…
● ● ●
שנים אחרי שנישאו ר' אברהם ורעייתו, הם לא נפקדו בזרע של קיימא. בעצת ידידים הם החליטו לנסוע לוינה, לרופא בעל שם עולמי, מומחה גדול בתחום, ולשאול בעצתו אולי ימצא מזור למכאובם. שבועיים ימים ארכה הדרך לוינה. הם עברו אותה בשלום, אך הם יצאו מהרופא בפחי נפש, גם הוא לא היה איש בשורה, להיפך, הוא רק ייאש אותם יותר, שבדרכי הטבע לא נראה כי יהיה להם אי פעם פרי בטן. בשורת האיוב נפלה על אזנם כרעם ביום בהיר, הרי כל תקוותם בעת האחרונה היתה הביקור אצל הרופא המפורסם.
שבועיים ימים ארכה הדרך חזרה הביתה, ובכל הזמן הזה עצרה האם את דמעותיה, ולא נתנה לבכיה דרור. היא התביישה לבכות לפני כולם, גם כאשר הגיעה אל ביתה היא לא רצתה לבכות, כי אביה, הלא הוא בעל ה'לשם', התגורר אצלם, והיא לא רצתה לצערו. היא פנתה אל מחסן צמוד לבית ושם פרצה בבכי רב, שהיה עצור אצלה כבר יותר משבועיים.
לאחר שנרגעה מעט חזרה אצל ביתה, וכשראה אביה את עיניה האדומות שאל אותה: "מה לך ביתי? מדוע עינייך אדומות כל כך?", בתחילה היא ניסתה להתחמק וטענה שיש לה דלקת עיניים קלה, אבל אביה החכם והרגיש לצרת בתו, הבין כי היא בכתה, ושאל אותה על סיבת הבכי. לא נותרה בידיה ברירה והיא ספרה לאביה – כשנחל של דמעות שוב פורץ מעיניה – שתקוותם האחרונה גם היא נגוזה, והוחלפה בבשורה מייאשת.
"הפסוק אומר" – אמר בעל הלשם לבתו – "'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת', מהי התוספת 'באמת'?, מהי קריאה של אמת ומהי קריאה שאינה של אמת? אלא" – הסביר הלשם – "יש שקוראים אל ה' אבל הם תולים תקווה גם במושיעים נוספים, ברופא או ביועץ כאלו ואחרים, אבל יש שקוראים אל ה' אחרי שאבדו כל תקוה אחרת, או-אז קריאתם אל ה' היא 'באמת', היא פורצת מעומק הלב, ובכוחה לפתוח שערי שמיים!". ואז פנה הלשם אל בתו ואמר לה: "הבכי הזה שבכית אחרי ששמעת את דברי הרופא, הוא קריאה אל ה' 'באמת', קריאה זו אחרי שאת מרגישה ש'אין עוד מלבדו' ורק הוא יכול לעזור לך, היא בעזרת ה' תיענה!". ואכן כך היה, לתקופת השנה ההורים נענו ונולד להם בנם יקירם, הלא הוא מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהאיר את העולם בתורתו.