"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה'" (במדבר י"ב, י"ג)
בני ישראל בכל דור ודור, מתפללים ומתחננים על משאלתם הלבבית לזכות לכתרה של תורה. העתירו והתחננו בפני היושב במרומים, כי יזכו לשפע רב בהבנת התורה בהתמדה ובשקידה.
במרכז התפילות שבכל יום ויום, בהן מתפללים בהתעוררות רבה בקרב בתי ישראל, הינה תפילת 'אהבה רבה' בה מוזכרות בארוכה בקשות רבות אודות לימוד התורה. ימים אלו, בהם כל כך הרבה ייחלנו והתפללנו על אור התורה, מהווים לנו א"כ הזדמנות נאותה, להתבונן קצת במעלת תפילה חביבה ויקרה זו, שהיא המפתח להצלחה בתורה ויראת שמים, ויש להשקיע בה כוחות רבים ועצומים במשך כל השנה.
הוא יפתח לבנו בתורתו
על דבר גודל אמירת התפילה של 'אהבה רבה', עוררו רבותינו רבות בקול דברות קדשם, כי על כל אחד ואחד מבני ישראל, הרוצה להשיג קנייני תורה והמאור שבה, יש לו להתאמץ כפי כוחו ולהשקיע הרבה יגיעה בתפילה זו, לעורר לבו לדביקות אמיתית בהשי"ת. ברוח אלו הדברים הביא בספר דמשק אליעזר [ח"א דף סא] מהרה"ק רבי אליעזר צבי מקאמארנא זי"ע, שכתב וזו לשונו: "וליזהר מאוד באמירת 'אהבה רבה' קודם ק"ש, שיהיה בכוונה גדולה ובדביקות הבורא ב"ה, עד אין שיעור, שיהיה קשה להוציא כל תיבה ותיבה מחמת אהבת הבורא, באמונה שלימה בהתפשטות הגשמיות מכל וכל". עד כאן לשונו.
גילה לנו באור יקרות אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו, גילוי נפלא אשר שמע במתיבתא דרקיעא, על גודל החשיבות שבאמירת 'אהבה רבה' במתינות ובכוונה. וכך ציטט תלמידו המובהק הרה"ק רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה זי"ע, בספרו 'תולדות יעקב יוסף' (פ' וארא): "שמעתי בשם מורי מה שנאמר לו משמים טעם איחור ביאת משיח, שאין מאריכין באהבה רבה" עכל"ק. הרי שכל אריכות הגלות, עיכוב הגאולה, בנין ביהמ"ק ותיקון השלם, הכל תלוי ועומד על דבר זה – שאין מאריכין באהבה רבה.
וכפי המסופר נהג כן הרה"ק רבי דוד צ"ש מלעלוב זי"ע, להאריך מאוד בכל יום בברכת 'אהבה רבה' יחד עם הקהל, עד שברכה זו לקחה אצלם כחצי שעה. ובספר 'זר זהב' (סי' ס' סק"ג) להרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זי"ע, הביא קבלה זו בפירוט קצת יותר וז"ל:" מרן אלוקי הריב"ש שמע במתיבתא דמשיח, שאריכות הגלות, על שאיננו מאריכין באהבת עולם לאומרו בנועם ובנחת". הרי דעיקר כוונת האריכות באהבת עולם הוא לאומרו בנועם ובנחת.
והאר עיננו בתורתך
ככלל, בכדי להשיג השגות נעלות ומרוממות בתורה, ללומדה ולהבינה אל נכון, נדרש לו להאדם לשפוך נפשו אל אלוקיו, לבקש ולהתחנן אל פני אדון כל, כי יזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורה, מתוך אהבה רבה ויראה טהורה אשר עומדת לעד.
כמאמר הרבי הקדוש מקאברין זי"ע על מאחז"ל (מגילה כח:) "שמעתתא בעי צילותא". צילותא הוא ל' תפילה. ור"ל כי התורה צריכה לתפילה, לערנען דארף דאוונען. ["תורת אבות" עמ' קסא].
מסופר על הגה"ק רבי יהושע מקוטנא זי"ע, שכשנתקשה באיזה ענין בלימודו, היה דרכו לילך לפני ארון הקודש ולבכות באמרו "שהרבש"ע נתן לנו את התורה ואין אנו מבינים"… ומיד נתיישבו כל קושיותיו… [כ"ק מרן אדמו"ר מאמשינוב זי"ע "ימות עולם" עמ' קעז אות ד].
יהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידי
כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'ויחי יוסף' זי"ע מפאפא, הוכתר בגיל צעיר מאוד לכהן ברבנות ובדיינות בקהילת סאטמאר. במשרה זו החזיק במשך שלש עשרה שנים רצופות, ונודע שמו בשערים כפוסק מומחה בהוראה. בזקנותו כאשר שימש מנהיג לעדת חסידי פאפא בארה"ב – פתח הרבי את פיו בחכמה, וסיפר לתלמידיו על אותם הימים – ימי חורפו. וכה סיפר ["תולדות בעל ויחי יוסף" ח"א עמ' רעד]: "צעיר לימים הייתי כשנתמניתי לדיין ומו"ץ בסאטמאר, וכבר בתחילת כהונתי התדפקו שואלים רבים על פתחי, ובפיהם היו שאלות חמורות. הייתי מיראי ההוראה, ולא הססתי ואף לא התביישתי ללכת לביתו של אחד הדיינים הזקנים, ולהתייעץ עמו כיצד עלי להורות במעשה זה. כך נהגתי כל זמן שהשעה לא היתה מאוחרת.
"ברם היו פעמים בהם הגיעו השואלים לביתי באישון לילה, בשעה מאוחרת מאוד, ולא היה לי אז אל מי לפנות ולהימלך בפסיקה. במקרים כאלו, נהגתי להכנס לחדר סמוך, הפלתי את עצמי ארצה מלוא קומתי, ובבכיה עצומה שפכתי את שיחי לפני הקב"ה שיצילני מכל מכשול ח"ו, ואזכה להורות לאמיתה של תורה"… סיים הרבי מפאפא זי"ע ואמר: "מכח התפילות והבכיות הללו, זכיתי לסייעתא דשמיא מיוחדת, שלא יצאה תקלה מתחת ידי ח"ו".
יבקש ממי שהחכמה שלו
ידוע היה כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן בעל 'דברי אמונה' זי"ע, ברוב יגיעתו העצומה בתורה הקדושה, שאליה נלוותה השתפכות הנפש לפני 'מי שהחכמה שלו'. וכך סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע בעצמו, בשיחת קודש לפני קהל עדת צאן מרעיתו: "בהיותי בחור צעיר, נתייגעתי רבות להבין גמרא קשה או תוספות שהיה קשה ביותר להבנה, ולעת שכזאת, רגיל הייתי להניח את הקטע המוקשה עד לאחר תפילת שמונה עשרה, שאז בשעת התפילה התחננתי לבורא עולם שאזכה להבין את דברי תורתו, ואכן לאחר התפילה כשפתחתי את הגמרא, והתעמקתי שוב בדבריהם הקדושים של חז"ל, זכיתי להבינם בקלות ובנקל!"… ['אספקלריה המאירה' ח"א עמ' עה].
להעתיר בתפילה להשיג כתרה של תורה
כבר קם ואמר הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע, על בקשת התפלה "ותן חלקנו בתורתך", דהנה ישנן כמה דרכים בהן ניתן להתקרב אל הבורא יתברך שמו, אך בקשתינו אחת היא, שנזכה להתקרב אליו על ידי עסק התורה.
אחד מתלמידי בית מדרשו של הגה"ק מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר' זי"ע, לא הצליח בלימודיו, ולימים אף התנהג שלא כשורה. אביו של התלמיד נכנס ל'אבני נזר', והתנצל על התנהגות בנו. בסיום דבריו הביע את תמיהתו: "על מה ולמה, בא לו כך לאותו בן?"
השיב לו הרבי: "הוא הגיע לכך, משום שלא בכה אף פעם בעת לימודו!" ['אביר הרועים' עמ' רפו].
"לכן שפכתי שיח"
באשר כן, יש לו לאדם להתאזר ולהתאמץ בעוז וברוח נכון, לבקש ולהעתיר בתפילה ובתחנונים מלפני נותן התורה ית"ש, לזכות להשכיל בינה בחוקי חורב. וכה כתב השל"ה הקדוש [מסכת שבועות פרק דרך חיים]: "בכל יום ויום יהא בעיניך כאילו היום ניתנה תורה, ולכן מתפללים אנו בכל יום בברכת אהבת עולם 'והאר עיננו', הוא ההשכלה במחשבה טהורה".
וכך מסופר, כי בישיבתו הרמה של מרנא ורבנא בעל החתם סופר זי"ע, כשהגיעו בתפילת שחרית לברכת "אהבה רבה", היו כל הנרות נכבים מרוב ההתלהבות שהיתה בתפילה זו, והיו שומעים את קול התפילה הזאת עד הרחוב השלישי בעיר ('ספרא דמלכא' מאסף חדש על החת"ס, מקורו רשימות בכת"י של הגה"צ רבי שלמה ברוך פראגער אב"ד פעטראוועסלא, ששמע מאאמו"ר הגה"צ בעל "שאילת יעקב" אבד"ק אדא – "מפיהם ומפי כתבם" חלק ב).
סיפר תלמיד מרן החת"ס, הגאון רבי יהודה מאדרען זצ"ל, שכמה פעמים כשהרצה החת"ס את שיעורו, כשנתקל בקושיא חמורה, אמר בדמעות שליש: "אהבה רבה אהבתנו… והאר עינינו בתורתך", והיה זועק מלבו הטהור: "רבונו של עולם, רחם נא על עם הארץ זקן! יש לי רצון לדעת, יש לי רצון, מה אעשה?!" וכל התלמידים געו אחריו בבכי ['ספרא רבה דישראל', קח].
ועל כך כתב הגאון רבי שלמה אלכסנדרי סופר זצ"ל: "כאשר באמצע לימוד רבינו החת"ס עם התלמידים, עלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא, כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן – הפסיק מלימודו וגעה בתפילה 'אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו'". הוא לא תלה את הרעיונות הנשגבים בגודל חריצותו וכשרונותיו, אלא ייחס את הכל למתנת ה', אשר אהב אותנו אהבה רבה ונתן לנו את התורה. ['ספרא דמלכא' מאת מהרש"צ גנץ, מקורו: הקדמת 'קרית סופרים' לחידושי החת"ס על מסכת חולין].
פלגי מים ירדו עיני
היה זה באישון לילה ואפלה, ברחובות תל אביב עוטי העלטה. אברך חסיד גור חלף ליד בית החסידים בו נהג להתפלל, והנה, למרות שהשעה כבר קרובה לשלש לפנות בוקר, בוקע האור מעזרת הנשים. הוא הזדרז לעלות לשם, והנה התגלה לפניו מחזה מפעים: יושב לו אברך, רוכן על הגמרא ומתייפח בבכי…
ניגש האברך אל הבוכה בשאלה תמהה: "מה ארע? מה פשר הבכי? האם זקוק אתה לעזרה?!" כ"ק מרן אדמו"ר מויז'ניץ זצוק"ל בעל 'ישועות משה' התנער מתוך בכיו וצערו, ופנה בתחנונים אל האברך, כשהוא קורא אליו: "מן השמים שלחו אותך לכאן, יושב אני ומתקשה כבר שעות מספר בהבנת דברי התוספות, אין אני מסוגל לסגור את הגמרא בטרם אבין את הפשט! עשה עמדי טובה, הבה ננסה יחדיו ללבן את הדברים"…
לבקשה כזו הנובעת ממעמקי הלב לא יכול היה לסרב, התיישב לצידו של כ"ק רבינו זצוק"ל, ויחד עמלו במשך למעלה משעה, עד שהגיעו למהלך נהיר בדברי התוספות, וכך נרגעה סערת רוחו של רבינו.
"בתקופה שבה למדתי [סיפור זה מובא "ובחרת בחיים" ח"א עמ' ע] בישיבת ויז'ניץ ברח' לילינבלום", סיפר ר' שלמה זלמן זילברשלג, "היתה לי ולידידי, ר' דוד ברנדס, חברותא עם ראש הישיבה בשו"ע יורה דעה. באחד הימים הגענו לש"ך מוקשה, שכ"ק רבינו זצוק"ל התייגע בהבנתו ועמל רבות לרדת לעומקו. לפתע, באמצע הלימוד אתנו, פרץ רבינו בבכי סוער, שהבהיל אותנו עד מאוד.
"אז מ'פארשטייט נישט א שטיקל ש"ך" – אמר לנו הרבי לאחר שהתאושש קמעה – "אין עצה אלא לשפוך דמעות לפני ד'". וכך נותר על מקומו, כשהוא תפוס שרעפים. אחר זמן-מה פנה ללמוד שוב את הש"ך, והסביר: "לאחר שמתפללים, אפשר להמשיך ללמוד"…
"היה זה" – הפטיר ר' זלמן, "הלימוד הכובש והעוצמתי ביותר מכל אותה תקופת 'לילינבלום'"…