"וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ" (כ"ה י"ח)
תחילתו של הסיפור שלפניכם ארע לפני כשנתיים. באחר הצהרים שבו עשה את דרכו נשיא 'בני אמונים' הרב יעקב דב מרמורשטיין שליט"א מבני ברק לירושלים, כדי להשתתף בשמחת נשואי בנו של אחד מידידיו.
באותה תקופה היו העבודות לחידוש כביש הגישה לירושלים בעיצומן. הדרך לירושלים היתה פקוקה לכל ארכה, והנסיעה התמשכה והתאחרה הרבה מעבר למצופה. מבט קל בשעונו הבהיר לרב מרמורשטיין כי לא יספיק להגיע לירושלים לפני השקיעה, כפי שתכנן, והוא תר בעיניו אחר השילוט שבצדי הדרך בתקווה למצוא יישוב שבו יוכל למצוא מנין לתפילת מנחה טרם השקיעה.
כאשר סוף סוף הגיע הרכב סמוך ליישוב 'מבשרת ציוו', פנה הנהג ימינה אל תוככי היישוב ונסע הישר לבית הכנסת המקומי. בבית הכנסת כבר עמד המנין להתחיל, והרב מרמורשטיין והנוסעים עמו הצטרפו למתפללים לתפילת המנחה.
משהסתיימה התפילה, בטרם המשיך הרב מרמורשטיין לדרכו, עלתה בלבו המחשבה כי בוודאי לא לחינם הובילה אותו ההשגחה למקום. על כן הוא פנה אל תא המטען של הרכב, נטל כמה עלוני 'וכל מאמינים', חזר לבי הכסת והניח את העלונים על אחד השולחנות. אחר פנה לדרכו, ומבחינתו – כך הסתיים הסיפור.
רק שנתיים לאחר מכן התוודע הרב מרמורשטיין להמשכו הנפלא של הסיפור. היה זה כאשר בין מאות הפקסים הזורמים מדי חודש למשרדי 'בני אמונים', נמצא מכתב החתום על ידי יהודי תושב 'מבשרת ציון', שבו סיפר את הסיפור שאנו מביאים עתה לפניכם.
וכך כתב האיש:
"לפני כשנתיים נחשפתי לראשונה לפעילות האדירה שלכם לחיזוק עניית אמן. היה זה כאשר ביום מן הימים מצאתי על אחד השולחנות בבית הכסת עלון שעד לאותה עת טרם התוודעתי לקיומו.
בין מנחה לערבית קראתי את העלון ונהניתי עד מאד מהרעיונות הנפלאים שהובאו בו בהגשה רהוטה ונעימה לעין. קראתי בשקיקה את העלון מתחילתו ועד סופו. כיון שנושא התפילה תמיד היה קרוב לליבי, החלטתי להצטרף לרשימת התפוצה של העלון.
מאז ועד עצם היום הזה, בכל ערב שבת אני מדפיס לעצמי את העלון שאני מקבל, ובמהלך השבת אני מתענג על קריאתו.
בכל שבוע מתפרסמת בעלון מודעה הקוראת לחיזוק עניית אמן ומפעם לפעם אף מופיעים בו מאמרים העוסקים במצוה זו. דרך מודעות ומאמרים אלו נחשפתי לעומקה ולסודותיה של מצות ענית אמן.
ככל יהודי גדלתי מילדותי על מצות ענית 'אמן', אך היא כמו 'נבלעה' בליבי בין כלל המצוות. עניתי תמיד מבלי להבין ולהתעמק, כמצוות אנשים מלומדה. אתם פתחתם לי ולבני משפחתי את העיניים, כמכריזים: "הי, עצור! אמן לפניך".
בזכותכם הבנתי לראשונה עד כמה גדולה מעלתה של מצוה זו המצויה לרבבות בכל עת וזמן, ועובדה זו בפני עצמה ראויה היתה שתחייבני לכתוב לכם מכתב תודה מעומק לב, אלא שכפי שתקראו בהמשך, לא משום כל כתבתי את מכתבי.
כקורא ותיק של עלונכם אני קורא מפעם לפעם על סיפורים אישיים המתפרסמים בו ונוגעים למצות ענית אמן. רצוי אפוא לשתפכם בסיפור אמיתי שהתרחש עמי בעת האחרונה.
ברשותי עסק בתחום התחבורה. במסגרת עבודתי נתבעתי על ידי אחד מלקוחותי בסכום גבוה מאוד בגין נזק שנגרם לו, ולטענתו אני אשם בו. היתה זו תביעה רצינית ביותר. מה גם שהתובע הסתייע בעורך דין מהשורה הראשונה, וניתן לומר בהחלט שחששתי מאוד לעתידי הכלכלי.
ומה עושה יהודי שנמצא במצוקה? נזכר שיש בורא לעולם, פונה אליו ומבקש את עזרתו! עשיתי כך, אולם מיד עלתה במוחי המחשבה: אם אני רוצה שהקדוש ברוך הוא יתן לי, מה אתן לו אני?! החלטתי, בעקבותיכם, להתחזק בעניית אמן, וכפי שעוררתם בעלונכם כמה פעמים – להקפיד על ענית אמן בכלל, ועל אמירת ברכות השחר בחברותא בכל בוקר – בפרט, נהגתי כך במשך החדשים שהמתנתי למשפט. ההרגל כבר הפך אצלי לטבע, וקיוויתי בכל ליבי לטוב.
ביום שבו נקבע הדיון השכמתי קום. הדיון נקבע לשעה שמונה וחצי בבוקר וכדי שאוכל להתפלל ברוגע ואף לומר כמה פרקי תהילים לפני המשפט הגורלי, יצאתי לירושלים עם אור ראשון. הגעתי לשכונה שבה שכן בית המשפט וחיפשתי אחר בית כנסת סמוך שבו אוכל להתפלל ברוגע.
כשהגעתי לבית הכנסת ראיתי שיש עוד כעשרים דקות עד תחילת התפילה. נטלתי אפוא ספר תהילים והתחלתי להתפלל מתוכו ברגש. אט אט החל בית הכנסת להתמלא, התפילה עמדה להתחיל, ואז נזכרתי בקבלה שקבלתי על עצמי. אזרתי אומץ ופניתי לאדם בעל חזות מכובדת שהתיישב בסמוך אלי ובקשתי לומר בפניו את ברכות השחר על מנת שיענה אמן אחר ברכותי.
בתחילה הביט בי האיש במבט מופתע, הוא לא הבין מהיכן 'נפלה עליו' הבקשה, אולם הסברתי לו מיד לפי תומי שזו קבלה שקיבלתי על עצמי בעקבות תביעה שקרית גדולה שהגישו נגדי, ומתוך הזדהות הוא הסכים מיד.
ברכתי באזניו את הברכות והוא ענה אחרי אמן. משסיימתי הוא התנצל שהוא עצמו כבר ברך בבית. פניתי אפוא למתפלל אחר ובקשתי ממנו לומר את הברכות באזני.
עם סיום התפילה צעדתי לאולם בית המשפט. מה רבה היתה תדהמתי כשנכנסתי לאולם המשפט והבחנתי שעל כסא השופט ישב, לא פחות ולא יותר, אותו יהודי ששעה קלה קודם לכן הקשיב לברכותי וענה אחרי אמן!
קשה לי לתאר את ההרגשה שפשטה בי באותם רגעים; מבלי לדעת מה יהיו תוצאות המשפט, חשתי ב'חיוך' גדול שנשלח אלי ממרומים. בעומק הלב כבר נשמתי לרווחה, כביכול אותתו לי ממרומים שהקבלה שקיבלתי על עצמי היתה רצויה.
עד היום אינני יודע אם השופט זיהה אותי אם לאו, אולם בסופו של דיון התביעה הובררה כשקרית ואני זוכיתי באופן מלא.
ייתכן מאוד שעל החלטתו של השופט השפיעה העובדה שנגשתי אליו באותו בוקר כדי לברך באזניו את הברכות, ותוך כדי כך סיפרתי לו לפי תומי כי מדובר בתביעה שקרית. אולי גם הוא ראה בכך סימן משמים… מי יודע?!
מכל מקום התעורר בי הצורך להודות לכם מעומק לב על פעילותכם הברוכה לזיכוי הרבים, ולהכיר לכם טובה על הנס שהתגלגל על ידכם. אני מקווה שבמכתב זה הבעתי מקצת מרגשות הכרת הטובה שאני חש כלפיכם. ויהי רצון שתזכו שיפוצו מעיינותיכם חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.
בברכה ובתודה
י.ג.
מבשרת ציון
(מתוך עלון "בני אמונים" / פרשת קדושים תשע"ט)