"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח', י"ז)
פעם הגיע סוחר עצים עשיר גדול לפני ר' חיים מוואלוז'ין, וסיפר לו כי כל ממונו נתון בסכנה. "מהי הסכנה"? שאל ר' חיים. המשיך העשיר וסיפר: "אנייה גדולה מלאה עצים שלחתי למדינת פרוסיה, אולם השלטונות אינם מתירים לי להכניס את הסחורה לתוך המדינה, ומאיימים עלי, כי אם לא תפליג האנייה על עקבותיה ותחזור – יטביעוה!" "אל דאגה" הרגיעו ר' חיים "עוד תראה ישועת ה' כהרף עין!". באותו יום האמיר מאוד מחיר העצים, ובו בזמן התירו שלטונות פרוסיה לאניית הסוחר להיכנס בגבולם.
הגיע העשיר לרבי חיים, והוא מלא שמחה. "רבי" – קרא העשיר – "היום רואה אני את ההשגחה משמים! שהרי אם שלטונות פרוסיה לא היו מעכבים אותי, הייתי מקבל את מחיר העצים הישן. העיכוב היה לטובה, והוא אשר גרם שאמכור את העצים במחיר החדש, וכך הרווחתי פי כמה!". "רואה אתה" – נאנח רבי חיים – "זה ההבדל בין עשיר לעני. העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום, ואילו העשיר, הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החיל אשר לו, רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים"…
- "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" – האסון בסמינר – בשנת תשכ"ד אירע אסון נורא בסמינר בית יעקב בבאר יעקב: תשע בנות טבעו למוות. הדבר אירע בטיול בנות הסמינר. הן ישבו בחוף ים תל אביב, ולפתע הגיע נחשול ענק וסחף אותן לתוך מערבולת שממנה לא יצאו. כתוצאה מהאסון התייסר מנהל הסמינר הרב משה יעקובזון זצ"ל ורוחו נשברה, עד שלא היה מסוגל לאכול ולשתות, אף שידע שהאסון היה שלא כדרך הטבע. כאשר ביקר אצלו ידידו רבי שלמה וולבה זצ"ל, שכנעו שאיננו אשם כלל במה שקרה, ועליו להתחיל לאכול, אך ללא הועיל. רבי שלמה וולבה התיישב לידו בסבלנות רבה במשך שעות ארוכות, וע"י השפעתו ניאות ר' משה שוב לאכול. באחד מהימים הגיע רבי יעקב ישראל קניבסקי – הסטייפלער זצ"ל לנחם ולעודד את מנהל הסמינר. טען לפניו רבי משה, מאחר שבסמינר קרו לאחרונה שני אסונות בזה אחר זה, הראשון שריפה רצינית בפנימייה, ועכשיו טביעתן של תשע בנות, הוא רואה בכך סימן מהשמיים שעליו לסגור את הסמינר, אע"פ שהוא יודע שאינו אשם במאומה בשני האסונות שקרו. ענה לו הסטייפלער: "הסמינר והחיזוק שאתה נותן מצילים את הבנות, ולולא זאת היו הבנות הולכות לאיבוד מבחינה רוחנית, וכאשר עושים דבר טוב ע"פ דרך התורה – אין מתחשבים בסימנים!", סיים הסטייפלער את דברי ניחומיו ושב ואמר: "הסמינר שלך הוא דבר טוב ומוצלח, עליך להמשיך ולא להתחשב בסימנים, כי אין אנו יודעים פירושם של הסימנים" (על פי 'במחיצתם') ('עזרי מעם ה").
- "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" – בזמן מלחמת העולם השנייה גלו תלמידי ישיבת מיר והגיעו לשנחאי שבסין. היהודים שבשנחאי שמחו מאוד בבני הישיבה אשר חנו בגבולם, וניסו ככל יכולתם להנעים על הבחורים את גלותם בסין. ונתנו לבני הישיבה את בניין בית הכנסת הגדול, ומקומות נוספים לדור בהם. חסרון רב הורגש בספרים, ומעט הספרים שהצילו עמם היו להם למשיב נפש. בידי אחד הבחורים נמצא עותק של הספר "קצות החושן", אולם בספרו חסרו שני דפים. הצטערו מאוד הבחורים על חסרון דפים אלה. כאשר נודע הדבר לרבי חיים שמואלביץ, ישב והשלים מתוך הזיכרון את שני הדפים החסרים בכתב ידו… לאחר המלחמה, כאשר השוו את כתב ידו עם ספר מקורי שלם, מצאו כי רבי חיים כתב את הדפים החסרים בשלימות, מילה במילה ממש!
- "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" – הרוגצ'ובר בכניסתו לישיבת סלוצק – רבי יוסף רוז'ין, העילוי מרוגאצ'וב, התבלט כבר בגיל רך בזכרון מפליא. בגיל 12 החליט לנסוע לישיבת סלוצק המהוללת, שבה הורה אז רבי יוסף דוב (יושע-בער) סלובייצ'יק. כשנכנס הנער והציע עצמו לפני הרב, נדהמו הבחורים והאברכים מאומץ לבו של האורח הצעיר. שאל ר' יוסף דוב את הנער הנכנס: "באילו מסכתות בש"ס אתה בקי? למדתי לפחות חצי הש"ס", השיב העילוי הצעיר, "וסבורני שאני בקי היטב בכל מה שלמדתי עד היום. באיזה חצי ש"ס אתה בקי?"-שאל הרב -"באיזה שהרב רוצה!", השיב הנער. מיד פתח ר' יוסף דוב בשאלות בסוגיות שונות של הש"ס והעילוי הצעיר ענה לכל שאלות הרב כזקן ורגיל. ר' יוסף דוב היה נרגש מאוד ממה שראה והכריז: "דעו כי הנער הזה עתיד להיות גאון עצום ורבן של כל בני הגולה!!" ('עטרת רש"י').
- "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" – מעשה בנכרי שהחליט להתגייר. כעבור זמן רב, לאחר שעבר את כל הנחוץ מבחינת ההלכה, התייצב הלה והתגייר כדת וכדין. זמן קצר לאחר מכן התעוררה שאלה מעניינת, התברר כי גר הצדק הטרי אכל סעודה דשנה זמן קצר לפני שהתגייר, והנידון האם עליו לברך כעת ברכת המזון, או מאחר שבשעה שאכל הוא לא היה יהודי כלל, וממילא אינו צריך ואינו רשאי לברך ברכת המזון.
ברכת המזון על האכילה או על השביעה – שאלה זו מורכבת מהתחבטות בין שני צדדים, לגבי מהות החיוב בברכת המזון, כפי שמסביר החזו"א זצ"ל (או"ח סי' כ"ח ס"ק ד'): אדם הסועד את לבו, אינו יכול לברך לאחר שהמזון מתעכל במעיו וכעבור זמן זה פגה אפשרות הברכה, והטעם לדין זה: שתי תשובות בדבר, יתכן כי לאחר מכן הברכה כבר אינה נסמכת אל פעולת האכילה שהתבצעה זמן רב כל כך לפני כן. יתכן גם, כי ברכת המזון אינה על פעולת האכילה אלא על התוצאה – שביעת המעיים, א"כ כל עוד שהסועד שבע עליו לברך את בוראו שסיפק לו מזון ממנו הוא שבע בעת שהוא מברך. ועתה נשוב לגר הצדק. אם ברכת המזון היא על פעולת האכילה, ודאי שאינו צריך לברך, שהרי אכל בטרם הפך ליהודי. ברם, אם הברכה היא על השביעה, אין כל סיבה לכך שיימנע מן הברכה, ומיד עם התגיירו יקיים מצוה מן התורה לברך ברכת המזון.
האם נער ה"בר מצוה" יברך פעמיים ברכת המזון על אותה הארוחה? שאלה זהה קיימת לגבי נער בר מצוה. רבי עקיבא איגר דן (בהגהות לשו"ע או"ח סי' קפ"ו) לגבי נער בר מצוה אשר סעד את לבו טרם שקעה שנתו השלוש עשרה, ועם סיום סעודתו הוא ברך ברכת המזון כדבעי. זמן קצר אח"כ הוא כבר הפך לבר מצוה, וקיבל עליו עול תורה ומצוות. האם עליו לברך שוב על סעודתו, או שמא די בברכת המזון שבירך בעודו קטן ופטור מן המצוות? ובכן, אם חיוב ברכת המזון נסוב על השביעה שבמעיו, עליו שוב לברך, שכן מעיו שבעות, והוא לא ברך עליהן, אלא ברכת המזון של קטן, מדרבנן, וכעת הוא חייב בברכת המזון מדאורייתא.
אונן שנותר שבע לאחר הקבורה – חתנו של רבי עקיבא אייגר, הגר"ש בירנבוים (בעל 'מעשה חושב' על 'שער המלך'), הראה לחותנו כי ה"חכמת אדם" מסתפק כן לגבי אונן. אדם שאחד מז' קרוביו נפטר, והוא פטור מהמצוות עד קבורת הנפטר, שאכל בעודו אונן, ושביעתו נותרה לאחר שסיים דין אונן, שיש להסתפק אם עליו לברך כעת?
ההבדל בין אונן לבין גר צדק ובר מצוה – חותנו רבי עקיבא אייגר השיב לו כי קיים הבדל ברור בין המקרים, בין נער בר המצוה וגר צדק לבין אונן. אונן הוא אדם החייב במצוות, אלא שמחמת חיובו לעסוק בקבורת הנפטר הוא פטור מכל המצוות המזדמנות לו בשעה שחלה עליו חובת ההתעסקות בקבורת הנפטר. מעתה, כלום יש להשוות בין גר הצדק ונער בר המצוה לבין האונן? גר הצדק ונער הבר מצוה היו פטורים מן המצוות בשעת אכילתם, ולפיכך חיוב זה אינו מתפתח מעצמו לאחר מכן, כאשר סיימו לאכול. ברם, האונן הרי חייב במצוות כל העת, אלא שקיומן נדחה מפני מצוות הקבורה. אולם, בו ברגע שמצוות הקבורה הושלמה והסתיימה, אין כל עילה לאי קיום המצוות המוטלות עליו (הגהות על השולחן ערוך שם).
למעשה רבי עקיבא אייגר אינו מכריע בספק אם ברכת המזון היא על האכילה או על השביעה, אך החזון איש (שם) מצדד, כי ברכת המזון היא על האכילה ולא על השביעה, ממילא גר הצדק לא יברך לאחר שהתגייר, ונער הבר מצוה לא ישוב ויברך עם קבלת עול התורה ומצוות. למעשה הוא נשאר בצ"ע ('מאורות הדף היומי' ברכות מח נד גליון מס' 306) ('עזרי מעם ה").
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק פרשת עקב תשע״ו)