לפני כיובל שנים, התקיים בעיר בני ברק כנס חיזוק והתעוררות מרכזי, בו נטלו חלק מאות מבנות ישראל. הנואם המרכזי בכנס היה רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי'. בדבריו, עמד על הארה חשובה הטעונה ביאור:
ירמיהו הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (לג, כה). אין קיום לעולם בלא תורה! כל הבריאה וחוקי הטבע כפופים לתורה, ונוצרו בשביל התורה וקיום מצוותיה.
כך גם ידועים דברי חז"ל (בראשית רבה א, ד): "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית"; כלומר, כל הבריאה כולה היתה ממתינה ומצפה במשך אלפי שנים מיום בריאת העולם, להגיע לרגע המיוחל שלשמו ובעבורו היא נוצרה, 'קבלת התורה'.
והנה, כאשר מגיע הרגע הגדול של קבלת התורה, התורה פותחת ואומרת: "ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (יט, ג).
רש"י על אתר מביא את דרשת חז"ל המפורסמת: "בית יעקב' – אלו הנשים, 'בני ישראל' – אלו הזכרים".
לכאורה, הדבר תמוה: מי הם אלו הלומדים את התורה ומקיימים את עיקר מצוותיה? הגברים. ואילו בנות ישראל, תפקידן הוא רק לתמוך בגברים, ולהיות להם לעזר ולסיוע שאכן יוכלו ללמוד תורה כראוי ולקיים את המצוות. מדוע איפוא ציוה הקדוש ברוך הוא על הנשים בתחילה – 'כה תאמר לבית יעקב', אף שהן רק המסייעות והתומכות; ואילו על הגברים שהם לכאורה המקיימים העיקריים של התורה ומצוותיה – לא צוה אלא לאחריהן: 'ותגיד לבני ישראל'?
ביאר זאת הרב וואזנר בשם הראשונים באופן נפלא:
אמת שעיקר לימוד וקיום התורה שייך לגברים, ואילו תפקידן של הנשים הוא להסיר מהם כל עול וטרדה, לתת את כל האפשרויות מצידן ולעזור ולסייע באופן המיטבי כדי שיוכלו להגות בתורה ולהתגדל בה. אולם ישנו תנאי הכרחי וחיוני ביותר הקודם לעצם למוד התורה, והוא יצירת אוירה של אהבה והתמסרות לתורה בתוך הבית. כדי שיוכל האדם ללמוד מתוך מנוחת הנפש, מוכרח הוא לקבל גבוי מלא, הערכה והערצה למעשיו מבחינת הבית. שכולו יושתת על עקרון אחד – למוד התורה!
הכח הזה, להשרות בבית אוירה נינוחה ורגועה, מרוממת ונעלה – נתון אך ורק בידיה של האשה, בכוחותיה וביכולותיה. על ידי נטיעת שמחה והסתפקות במה שיש, בלא שאיפות למה שאין, היא משרה בכך שמחה אמיתית וטהורה בבית, ומחדירה את התחושה שאין דבר יקר יותר וחשוב יותר לשאוף לו ולהתפעל ממנו יותר מלמוד התורה הקדושה!
עניין זה מהוה בלא ספק את אחד הגורמים המרכזיים שלימוד התורה של הבעל או הבן תלוי בהם. זהו החלק המוטל על ה'אם בישראל', על ה'אשת חבר'; את החשיבות, ללא מילים, היא מדגישה באווירה ובגאווה הגדולה שהיא מרגישה בכך שזכתה לאבא, לבעל ולילד שהם בני תורה ולומדיה!
לא בכדי שגורה היתה בפי מרן החזון איש זצ"ל האימרה – אהבת התורה, אהבה בלב ונפש, להוקירה, להעריכה וליקרה, בכוחה של האם ליטע בבן יותר מהאב. כי אהבה בלא מלים, תורגש יותר ממעשים והנהגות! על זאת אמרה התורה 'ואל תיטוש תורת אמך' – כל ימיך תשאב תמיד מאותה אוירה ששרתה בביתך, וחשת אצל אמך. אוירה מורגשת בלא מלים ובלא משפטים.
זוהי הסיבה שנצטוו הנשים תחילה "כה תאמר לבית יעקב", עוד קודם שנצטוו הגברים "ותגיד לבני ישראל". משום שכהקדמה ללמוד התורה של בני ישראל, מוכרחות הנשים הצדקניות להכין את הקרקע, לדאוג לכך שתשרה בבית אוירה של אהבת התורה, ולהכין את עצמן כראוי לוותר על תענוגות העולם הזה ולהסתפק במועט למען התורה.
ישנו פסוק מפורסם במשלי, שעל אף ששגור הוא בפי כל, נפוצה בו שגיאה. הפסוק אומר (פרק יד, פסוק א): "חכמות נשים בנתה ביתה". הפסוק מוכר וידוע, אך הלשון בפסוק הוא "חכמות", בלשון רבים, ולא "חכמת" בלשון יחיד כפי שרגילים לצטטו.
מכל מקום, יש לעיין שהפסוק ממשיך בלשון יחיד – "בנתה ביתה", ואם על חכמות הנשים מדבר, היה צריך להכתב "בנו ביתן".
ההסבר הוא שאכן מדובר באשה אחת שיש לה כמה חכמות. הקדוש ברוך הוא חנן את האשה בכמה גוונים של חכמה מיוחדת, כדי שאכן תהיה מסוגלת לטפל בכל אחד ואחד מבני הבית לפי דרכו ורוחו. החשיבות שיש לסיוע האשה ללימוד התורה של הבנים כה גדולה, כך שמן השמים חננו כל אשה ביכולת להלך כנגד רוחם של הבנים ולעזור להם ללמוד ולהתעלות.
ניתן לומר בבטחה, שכמעט אין בנמצא תלמיד חכם שגדל והתעלה במעלות התורה והיראה, והצליח להעפיל לדרגות נשגבות בתורה – מבלי שעמדה מאחוריו אישה גדולה או אם גדולה, שידעה והבחינה כיצד לתמוך בו בדרך שבחר בה; עקבה אחרי שלבי עלייתו ועטפה אותו בהשפעה חיובית ובחוסן נפשי ללמוד תורה מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת.
*
"שיהיה להם חשק ללמוד – זה כבר תלוי בך!"
בשמחת הנישואין של הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, גאב"ד 'שארית ישראל', נטל חלק דוד החתן, מרן ה'חזון איש' זצ"ל. רבים נדחקו סביב רבן של ישראל כדי לזכות לקבל את ברכתו.
סבתי הצדקנית, הרבנית חיה רוחמה קופשיץ ע"ה, אשת הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל, שגידלה את הכלה בביתה עקב היותה יתומה מגיל צעיר, הלכה אף היא לזכות בברכה, עם יציאתו של החזון איש מן האולם.
"על מה תבקשי ברכה?" שאל אותה החזון איש. "רוצה אני שבניי ידעו ללמוד", השיבה, "ושיהיה להם חשק ללמוד".
השיב לה החזון איש: "לדעת ללמוד, דהיינו שיהיו להם כשרונות והבנה ישרה – זה אוכל לברך אותך. אולם 'לרצות' ללמוד ושיהיה להם חשק ללמוד – זה כבר תלוי בך, האמא! עד כמה שיראו שאת מעריכה את התורה, כך הם ידעו לייקר אותה".
ואכן, מיוחדת במינה היתה באהבתה לתורה, שהיתה נטועה עמוק בשורשי לבה באופן מופלא, והורגשה כל העת במחיצתה. לא לחינם זכתה לזרע ברך ה', בנים וחתנים מופלגים ביותר, גדולי תורה, ראשי ישיבות ומורי הוראה חשובים.
זכורני, כשהייתי אברך צעיר לאחר החתונה, עליתי יום אחד לבקרה. היא שאלה אותי: "אכלת כבר ארוחת צהרים?" לא השבתי, והיא הבינה כנראה שעוד לא אכלתי. והנה אני רואה שהיא נכנסת למטבח, ובשמחה נגשת לכירים ומתחילה לטגן חביתה. ואז אני שומע אותה מדברת בלחש לעצמה: "אני עושה עכשיו חביתה לכבוד התורה, כדי של'בן ישיבה' יהיה כח ללמוד תורה אחר הצהרים!…"
ממש התפעלתי מכך שאפילו פעולה קלה כזו, נעשתה על ידה בכאלו כוונות טהורות של אהבת תורה. אין פלא שזכתה למה שזכתה!
שמעתי, כי כאשר היו נכדיה ונכדותיה עומדים לבקש ברכה מהסבתא הגדולה, היא היתה מדגישה שקודם כל היא מברכת את הנכדים, רק אחר כך היא תברך את הנכדות. "הרי הבנים לומדים תורה!" הטעימה.
בפעם אחרת בה הגעתי לביתה, מצאתי אותה מאוד שמחה ונרגשת. כששאלתי אותה לפשר הדבר, השיבה לי כי כעת היה אצלה אחד הנכדים, והיא ראתה כי הוא מהדר בחומרה מסוימת יותר ממה שהיא עצמה נוהגת להדר.
"בוודאי תתמה מה משמח אותי בכך", אמרה לי. "אז אספר לך" –
"לפני נישואי, באתי לסבי מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, ובקשתי ממנו שיעניק לי את הכר המיותר שהיה בביתו, כדי שיהיו עבורי ועבור חתני זוג כרים. יש לציין כי עד כמה שנים לפני כן, עלות כר היתה יקרה מאוד, ורק לבודדים היתה אפשרות ויכולת להשיג כרים – אז עוד היה זה בגדר פנוקים ומותרות.
לשמע בקשתי, התפלא הסבא ושאל: "מדוע תבקשי כרית? לאמא שלך לא היתה כרית". טענתי לו שנכון שלאמי לא היתה כרית, אך היום זה אחרת, ולכולם כבר יש כריות. השיב לי הסבא: "עוד תראי בעיניך שגם הנכדים שלך יהיו אחרת ממך, כי הדורות יורדים עוד ועוד…"
"הבן אפוא את פשר שמחתי", אמרה הסבתא. "תמיד חששתי לראות כיצד ומתי יתקיימו בי דבריו של רבי יוסף חיים. והנה כעת נוכחתי כיצד נכדי הוא בעל יראת שמים גדולה עוד יותר ממני! על זה אני שמחה ומודה לבורא העולם, לראות כי דברי סבי התקיימו בי הפוך, וכל דור נעשה ירא שמים יותר מקודמו ומהדר יותר ממנו…"
כך, ביד אומנת, בתבונה נפלאה ובמומחיות רבה, הצליחה להחדיר בבית ייקר לתורה והנחלת כבוד ללומדיה. בכך נטעה בלב צאצאיה שאיפות לגדלות בתורה, ותחושה כי אין דבר חשוב ויקר יותר מלמוד התורה!
כל זאת למרות המצב הגשמי הקשה בו היתה נתונה.
חביב היה על מרן ה'סטייפלער' זצ"ל הבטוי ששמע פעם מבעלה רבי צבי: "האדריכל שהכין את הבית שלנו – הוא גאון! בנוהג העולם לעשות חדר לאורחים, חדר לסלון, חדר למטבח וחדרי שינה; אבל האדריכל שלנו הצליח להכניס גם את המטבח, גם את הסלון וגם את חדרי השינה בחדר אחד…"
ואכן, הבית הגשמי היה צר מהכיל; אבל חיי הרוח בבית גדלו ורוחבו לאין שעור. ה'לב' של הבית התרחב עד קצה היכולת כאשר היה זה נוגע לדברים שבקדושה וענייני תורה וכבוד שמים!
אמר לי חתנה, דודי הגאון רבי רפאל ברלין שליט"א, שלדעתו סיבת ההצלחה של רבי צבי ורעייתו בגידול בנים תלמידי חכמים, נעוצה בכך כי למרות הדחקות והעניות הרבה – הדבר לא העיב כהוא זה על האוירה הנפלאה והנינוחה ששררה תמיד בבית.
למרות המצב הגשמי הדחוק, בכל עת היה הבית חי ותוסס, מה שהחדיר בתודעת הילדים עמוק עמוק כי אין אושר ושמחה כשמחת התורה וקיום המצוות. כל השאר טפל לעיקר העיקרים. כך, בצורה כזו גדלים תלמידי חכמים ומרביצי תורה נודעים.
הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, ידידו הותיק של רבי צבי, היה מזכיר לשבח את פרוסת העוגה בה כובד כשהגיע לבית משפחת קופשיץ, מעשה ידיה של הסבתא הצדקנית. הוא אמר: "אני חש כי בעוגה מושקעים יידישע כחות!"
"אם יש לנו את רבי ניסים, זה בזכות הרעבצין"
מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, התבטא בהזדמנות מסוימת בפני דודי, הגאון רבי יוסף חיים קופשיץ שליט"א מראשי ישיבת 'פורת יוסף', על אחותו הצדקנית הרבנית לאה קרליץ ע"ה, אשת חבר ליבדל לחיים טובים מרן הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א: "אם יש לנו את רבי ניסים זה הרעבצין, זה בזכות הרבנית… אפשר לקבל ממנה ברכות!"…
רבי ניסים העיד שמעולם לא אמרה לו הרבנית מילה של ביקורת או השמיעה באזניו דרישה כלשהי. היא נזהרה בתכלית הזהירות מלהשרות אוירה עכורה של עצבות או מרירות בבית. אדרבה, גם בזמנים הקשים, תמיד השרתה אוירה של שמחה וספוק. אוירה זו נתנה לרבי ניסים את הכוחות והיכולות להתגדל ולהתרומם.
בזכותה זכה הוא וזכו כלל ישראל לתל תלפיות ולעמוד ההוראה שכל בית ישראל נשען עליו ועל הוראותיו ופסקיו. שלו – שלה היא.
קבלנו פעם מכתב נפלא מהרבנית לאה קרליץ ע"ה לפני ראש השנה, וכך היא כתבה בו: "הרי כל אשה רוצה להיות ממזכי הרבים תמיד, ובפרט בימים נוראים. העצה היא, לקבל את בני הבית וכן את השכנות בסבר פנים יפות. אחר כך הם הולכים ומקבלים את קרוביהם ומכיריהם גם בסבר פנים יפות, עד שלפעמים נמצא שכולל שלם למדו בשמחה בזכות ה'סבר פנים יפות' בו אחת הנשים קיבלה את בעלה…"
זיכוי הרבים מושלם מתגלגל ומתמשך, מתרחב ומתעצם, בזכות הארת פנים אחת! סבר פנים יפות! לבעל, לבן, לבני הבית.
(מתוך אוצרותיהם אמלא – שמות)
עוד פרט מרתק על הרבנית רוחמה חיה קופשיץ המחזק את חלקן של הנשים בלימוד תורת בעליהן
כידוע הרבנית חיה רוחמה קופשיץ ע"ה זכתה אכן לבנים וחתנים תלמידי חכמים מופלגים. ופעם אחת כשנשאלה: "איך זכית?" ענתה: "כי רציתי!" . ענו לה: "הרבה רוצים, ולא עלתה בידם". והיא ענתה: "הרבה רוצים, אבל הם רוצים עוד דברים. אני רציתי רק תורה!"