"היה זה בערב פסח", מספר הגאון רבי חיים זאיד שליט"א. "עמדתי בתור של צרכנייה גדולה. האדם שעמד לפני עדכן אותי: 'אני בתור לפניך ואחריך'… כוונתו היתה שאזהיר את אלו שבאים אחרי שכבר יש מישהו לפניהם, אך ממש לא הבנתי את המשפט מפוצל-האישיות הזה – 'אני בתור לפניך ואחריך'…
"ביקשתי להבין, והלה הסביר לי שכדי ליהנות מהמבצע של "שתים ב…" שהציעו בערב-פסח, עליו לעמוד בתור פעמיים.
"אמרתי לו שהפתרון שלו לא עומד בקנה היושר ההלכתי (בהתאם לנתוני אותו מבצע), ועדיף לו לוותר על הרעיון. ואז הוא החל לשחרר משפטים ארוכים בסגנון של 'שמעתי' ו'ראיתי' ו'ידעתי' – ללא כל קשר להלכה הצרופה. הבנתי שמדובר באחד מאותם אנשים שאין מה לדבר איתם, אז שקעתי חזרה בעגלת קניותי.
"סיימתי את הקניה, התארגנתי כמה דקות ויצאתי לדרכי.
"ברחוב 'השלושה' פינת 'השומר', הבחנתי בו באותו אדם כולו נתון בהלם… בידו היתה שקית עם שני בקבוקים שנרכשו במבצע המדהים, ועל הרצפה היו מרוחות שאריות דביקות של שני הבקבוקים הנוספים שהצליח מיודענו להשיג…
"העיניים שלנו נפגשו, והוא חייך אלי נבוך. התנוחה בה עמד לימדה אותי, שמלבד הבקבוקים שנשברו על הרצפה נשבר בו משהו פנימה… הפעם כבר היה עם מי לדבר, והוא אפילו ביקש לשמוע פרשנות.
"מה לעשות, סיכמתי אתו יחד את ההתרחשות. עם בורא עולם אי אפשר לעשות… אי אפשר לעשות קומבינות. למה? כי הוא יכול ליטול מהבן אדם בחלקיק שנייה לא רק שני בקבוקי מבצע, אלא את כל ישותו גופו ונשמתו…
"אלו היו מילים חודרות בטן, שהשפיעו עלי לא פחות מאשר עליו".
(מוסף שבת קודש וישב תשע"ד)