"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה…" (בראשית ט', ג')
אבא זצ"ל יצא לארצות הברית בשנת תרע"ח בשליחות חכמי ורבני ירושלים, בכדי לעורר את אחינו בני חוץ לארץ להושיט יד ועזרה למוסדות התורה והחסד בירושלים. בהגיעו לאמריקה נוכח לראות שמצב הכשרות לוקה בחסר [בימים ההם עדיין לא היתה מערכת כשרות מאורגנת כיאות]. ביודעו שיצטרך לנדוד ממקום למקום ברחבי ארצות הברית, ולא בכל מקום יוכל להשיג מאכלים כשרים למהדרין מן המהדרין, עמד וקיבל עליו קבלה חזקה ואיתנה: לא לטעום על אדמת ארצות הברית לא מאכלי בשר ולא מאכלי חלב! וכך במשך השנים הארוכות שבהם התגורר בארצות הברית, לא נכנס לפיו שום מאכל בשרי, ואף טיפת חלב לא טעם כל השנים הללו. לצורך קיומו הסתפק בשמן זית שהביא עמו מארץ ישראל. לחם וחלות היתה אופה עבורו אחותו החשובה מרת חיה ע"ה.
הרבה נסיונות עברו עליו בעומדו על דעתו לא לחרוג מגדרו ולא להפר את הקבלה שקיבל על עצמו. לפעמים פגע הדבר בכבודו האישי, ולפעמים במטרת בואו…
פעם אחת הוזמן לשבות בקהילה חשובה בלוס אנג'לס. בימים ההם טרם היו מטוסים לנסיעות פנים בתוך ארצות הברית, כך שנסיעה מניו יורק עד ללוס אנג'לס ברכבת ארכה קרוב ליומיים. ביום רביעי אחה"צ עלה אבי על הרכבת הנוסעת לכיוון לוס אנג'לס, ובאמצע הנסיעה נזכר ששכח לקחת עמו את הלחם והחלות שאחותו הכינה עבורו, ונאלץ להסתפק במקצת הירקות והפירות שהיו ברשותו. קרוב לארבעים ושמונה שעות נסע ברכבת, רעב ותשוש מהמסע הארוך, לקראת יום שישי בצהריים הגיע לביתו של הרב המארח. הרב קיבלו בכבוד, הראה לו את חדרו המיועד שהכין לכבודו, כמו כן הכניסו למטבח והציג בפניו את התבשיל המיוחד שהכינו לכבודו: אווז צלוי מתובל היטב, שריחו הנעים ממלא את חלל המטבח.
אבא זצ"ל הודה לרב על כל הטירחה שטרחו למענו, ובמיוחד על המעדן שהכינו לכבודו, אך אמר: "צר לי לאכזב אתכם, לא אוכל לטעום מהאווז כי קיבלתי על עצמי שלא לטעום מאכלי בשר בשום מקום. למרות שאינני מפקפק, חס וחלילה, בכשרותו והידוריו של הרב דמתא, אך מטעם 'לא פלוג' אין באפשרותי להפר את קבלתי…"
הרב, ששמר על גינוני הכבוד הסמיק, ובתוכו, רתח מזעם, ותיכף ומיד פסק שאם האורח הנכבד לא מתכונן לאכול מהאווז הצלוי אזי דינו של האווז להיכנס להקפאה להזדמנות אחרת. ונימוקו עמו, שאין זה מן הנימוס כי בעל הבית יתענג בתענוגים בברבורים ותרנגולים מפוטמים והאורח יתבונן מן הצד… אבי ניסה לשכנעו שלא ישים לב אליו והוא מוותר על כבודו, אך לא שיכנעו במאומה.
בליל שבת כשעמד בתפילה אחז אותו בולמוס רח"ל, והיה על סף התעלפות. הוא התאמץ בכל כוחו ואחז בכסאו שלא ליפול, לאחר שחזר לבית הרב עשה קידוש ונטל ידיים לסעודה, והנה נכנסה הרבנית והניחה על השולחן מגש ענק, ועליו דג מבושל בשמנת ערוך בטוב טעם…
אוי ריבונו של עולם! מה עושים? לאיזה מצב קשה נקלע, אוי איזה נסיון קשה הגיע אליו.
במשך כל השנים עמד במבחן ולא נגע בשום מאכל בשרי, או חלבי, והנה כאן מה יעשה, אם יאמר מילה אחת בקשר לאכילת הדג… אזי ברור לו כשמש מה יהיו התוצאות… ולאידך גיסא, אולי בכל זאת יוותר הפעם, באופן חד פעמי על הקבלה. המחשבות התרוצצו לכאן ולשם, אך תוך דקות ספורות אבי הגיע לידי החלטה ברורה וחזקה, ואמר לעצמו: "אם מקבלים הנהגה וקבלה – צריכים לדאוג לקיים זאת בכל מקום ובכל מצב", למרות שידע היטב מה עתיד להתרחש בעקבות דבריו.
אבא קם מכסאו וביקש את רשות הדיבור, וכך אמר: "ברצוני לבקש מחילה וסליחה מהרב והרבנית. אולי תרגישו נפגעים בכבודכם, אבל מה אעשה ואינני יכול לחרוג מהרגלי והקבלה שקיבלתי, לא לאכול מאכלי בשר, וגם – לא לאכול מאכלי חלב…"
ברגע הראשון נותרו הרב והרבנית המומים. אך במהרה קפץ הרב כאילו הכישו נחש, איבד את העשתונות, והחל להטיח דברים קשים כנגד אבא. לא עזרו שום הצטדקויות ובקשת סליחה; אבא נאלץ לעזוב את הבית בבושת פנים, התחנן שרק יורשה לו לברך ברכת המזון על הכזית שאכל, וכך עזב את הבית ויצא לרחוב השומם. הסבא הרים עיניו לשמים והודה להקב"ה שעמד בנסיון הקשה, וכדי לחזק את רוחו חזר ושינן לעצמו את המילים שחשב לעצמו באותם רגעים לפני שאמר מה שאמר: "אם מקבלים הנהגה – צריכים לקיימה בכל מקום ובכל מצב!"
(מתוך לב ישראל)