ילדה אחת מבנות ירושלים, נכנסה ביום בדיקת חמץ לביתו של הגאון רבי מיכל הורביץ, כדי לשאול בענין מסוים. מה רבה הייתה הפתעתה, כאשר ראתה שבבית אין תכונה נכרת, כפי שמורגלים לראות ביום זה בכל בתי ישראל, וגם החמץ עדיין מונח על השולחן, ולא בפינה כלשהי בבית.
הרב שראה בהשתוממותה של הילדה, פתח ואמר: "דעי לך, שכל ההכנות והטרחות שיש בבתי ישראל לקראת חג הפסח, יש בהן עניינים נשגבים וחשובים עד מאד, אך כל זה בתנאי שהדברים לא יביאו את האדם לידי כעס. ברגע שיעלה קמצוץ של כעס בלב בני הבית, יתבטלו מאליהם כל העניינים הללו ויהיו כעפרא דארעא.
"היות והרבנית שלי חולה ל"ע", המשיך הרב והסביר לילדה, "הרי שאם אעמוד על כך שהיא תבצע את כל החומרות והסייגים, יגרום הדבר שנגיע לידי כעס, וגם מצב בריאותה עלול להדרדר, על כן מעדיף אני לקיים את ההלכה כפשוטה, ללא החומרות המרובות המתלוות אליה, ורק כשמגיע זמן הבדיקה אני לוקח מטאטא ומתחיל לנקות היטב את החמץ.
"כל זאת כדי לא להכניס הביתה את החמץ החמור ביותר, שהוא הכעס…".
הילדה עמדה ושמעה את הדברים יוצאים מפי הרב, והושפעה מכך עד סוף ימי חייה.
הזכרון היחיד מאמו…
קיבלתי מכתב מקנדה, ובו מספר לי תלמיד חכם אחד, שבשכנותו מתגורר יהודי שעבר את השואה, ואינו שומר מצוות. אבל מצוה אחת הוא מקיים בדבקות של ממש, והיא מצוות הפסח. כדי לא לאכול חמץ, הוא מוכן ממש למסור את נפשו. 'שאלתי אותו פעם', סיפר הת"ח במכתבו, 'מה שונה היא מצוות הפסח מיתר המצוות? והיהודי השיב, שהזיכרון היחיד שנותר לו מאמא שלו, הוא הקרצוף והניקוי של כל הבית לחג הפסח. וכיוון שעד היום יש בלבו אהבה לאמו שגדלתו במסירות, הוא מקיים את המצוה הזו בנאמנות'.
דבר גדול למדנו כאן, והוא שעבודתה של עקרת הבית בביתה, עבודת קודש היא. הילדים רואים בעבודה זו את דבקותה בהשי"ת, ושרצונה היחיד הוא לעשות רצון בוראה, ואף הם נדבקים במדות אלו.
חסד – גם בערב פסח
מידת החסד נחוצה ביותר להעמדת הבית היהודי על תילו. היא נצרכת במשך כל ימות השנה וביותר בימי ערב פסח, כשכולם עסוקים בביעור החמץ מן הבית. בענין זה, נספר כאן מעשה מופלא על הרבנית עליזה שושנה זילברשטיין ע"ה.
מי שהכיר וידע את תהלוכות ביתה, יוכל לספר שמעולם לא סגרה הרבנית את הדלת בפני אנשים אומללים וקשי יום. מעולם. מפליא היה להתבונן באיזו גבורה נפשית הקריבה את עצמה ואת ביתה, על מנת להכניס את האנשים הללו אל תוך הבית פנימה. תמונה זו חזרה על עצמה גם בימים האחרונים שלפני חג הפסח, כאשר בכל בית משתדלים להוציא כבר את שאריות החמץ, ולביתה מגיעים טיפוסים מטיפוסים שונים, ועל בגדיהם פרורי חמץ, ולאחר שהבית עבר את כל שלבי הניקוי היסודיים נאלצו לנקותו שוב ושוב.
בני הבית עצמם התבוננו בהנהגתה המופלאה של הרבנית, שקיבלה את כולם בסבר פנים יפות, למרות שידעה שכניסתם הביתה בעת שכזו, תאלץ אותה לעמול מחדש על נקיון הבית.
פעם, והיה זה כבר ממש בערב בדיקת חמץ, כאשר הבית היה נקי ומצוחצח, מתדפק על הדלת עני לבוש-סחבות, ומבין החבילות שעל גביו אפשר היה להבחין בוופלים ובביסקויטים שאסף בזה היום.
"מה רצונך?" – שאלה הרבנית בסבר פנים יפות.
"אני מחפש מקום לנוח", השיב העני.
"בבקשה, הנך יכול להכנס. כל הבית לפניך", השיבה הרבנית זילברשטיין.
הילדים שעמדו מן הצד היו המומים. "אמא, הרי נקית כבר את הבית בצורה כל כך יסודית! איך אפשר להכניס עני עם חמץ בשעה כזו?".
ומה השיבה להם האמא הגדולה? – "ילדי החביבים, האם הנכם חושבים שהבית הזה הוא שלי?! אנחנו מתגוררים בדירה של הקב"ה, שהשאיל לנו אותה לפרק-זמן קצוב; ואם הקב"ה דורש ממני עכשיו, לקבל את העני הזה בסבר פנים יפות ולהכניסו לביתי, האם מותר לי לערב שיקולים עצמיים, כמו זה שאצטרך שוב לעבוד?!"…
מעות חטין
גלוי אליהו מכח מסירות נפש
גיסי, הגר"ח קניבסקי שליט"א, סיפר מעשה מופלא על הסבא שלנו, רבי אריה לוין זצ"ל, חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
אחד העיסוקים השוטפים של ר' אריה, כך ידוע לכל, היה באיסוף כסף לצדקה. סכומים גדולים מאד יצאו מתחת ידו, והועברו בחשאי לאלמנות וליתומים ולמאות רבות של נצרכים. עסוקו זה היה מתגבר והולך בתקופת ניסן, שבה חילק רבי אריה סכומי כסף גדולים במיוחד. ברשימה שהיתה נתונה בידיו, היו עניים רבים ואנשים קשי-יום, שגם בימים רגילים לא הצליחו לכלכל את ביתם, ועל אחת כמה וכמה בימים שלפני הפסח. אלמלא הצדקה שקיבלו ממנו, יתכן מאד שהיה נמנע מהם להסב לליל הסדר כיתר אחיהם. כאשר היתה מגיעה המעטפה עם הכסף לביתם, היה בכך, אפוא, בבחינת ישועה של ממש.
כיוון שהתפרסם הדבר, היו אנשים משגרים לו כספיהם ותרומותיהם, כדי שיחלקם לעניים. התורמים הכירו בנאמנותו ובישרותו של ר' אריה, והרבו להעביר אליו כספים. פעם, והיה זה בימי מלחמת העולם, כאשר קשיי הפרנסה העיבו גם על הגבירים הגדולים ביותר, והמצוקה הכלכלית נתנה אותותיה בכל, לא הצליח ר' אריה לאסוף את כספי הצדקה כדי להעבירם לעניים. עד כדי כך, שממש לא היתה בידו פרוטה לפרטה. גם כאשר ניסה להפעיל את כל כח השתדלותו, לא עלה בידו להגיע ולו לחלק מזערי של הכסף הנצרך לו לחלוקה לעניים.
משראה רבי אריה כך ירד לכתל המערבי, כדי לשפוך שיח ותחינה לפני בוראו, אולי יחוס על עם עני ואביון, אולי ירחם. שעה ארוכה עמד הצדיק ליד האבנים, הרבה בבכי, וביקש מהקב"ה שיאפשר לו לחלק גם בשנה זו את כל סכומי הכסף שהוא מחלק מידי שנה.
והנה, כך סיפר לי הגר"ח קניבסקי, בצאתו את הכתל, ניגש אליו ערבי אלמוני, שלא הכיר מעודו, מסר לו חבילה גדולה עטופה בנייר עיתון, ונעלם. ובעוד ר' אריה משתאה לנוכח המראה, נעלם הערבי כלעומת שבא.
פתח ר' אריה את החבילה, ונדהם לגלות בה את סכום הכסף המדויק שהיה מחלק מידי שנה לעניים– –
"מקובל במשפחתנו", הוסיף הגר"ח, "שהיה זה אליהו הנביא שהתגלה לסבא".
ואם נשאל כיצד זוכים לכך, והיכן מצוי המרשם לגדלות מופלאה שכזו? נענה ונאמר, שהיתה זו מסירות נפשו של הסבא זצ"ל לענייני הצדקה, שגרמה לו לגילוי שכזה.
הבעיה החמורה של החפץ חיים…
החפץ חיים הגיע פעם לעיר אחת, וראשי הקהל הודיעו לו שסכומי הכסף שנאספו לקמחא דפסחא עדיין לא מספיקים כדי לכלכל את נצרכי העיר, ובקשו ממנו לדרוש בפני הקהל ולעוררם בנושא.
נענה החפץ חיים לבקשתם, וכאשר התכנס הקהל, קם הכהן הגדול ואמר כדברים האלה:
"אני כבר אדם זקן, וגם אתם יודעים שלא אחיה לאולם… והנה כאשר אבוא ואתייצב בפני בית דין של מעלה, ישאלוני האם בעיר שלכם נתנו קמחא דפסחא בכמות מספקת? למשמע השאלה הזו", המשיך החפץ חיים, "אהיה נתון בבעיה גדולה. אם אענה ואומר שנתתם את כל הסכום שהנכם יכולים לתת – הרי יהיה זה בגדר שקר! וכי הנכם חושבים שאני אוציא מפי מילה של שקר, ועוד לפני בית דין של מעלה?!
"אם אענה ואשיב לפני בית הדין שלא נתתם מספיק, הרי יחשב הדבר כלשון הרע! וכי אני שנזהרתי במשך כל ימי חיי מלדבר לשון הרע, אפתח שם את פי ואדבר לשון הרע על קהילה שלמה?!
"לכן", פרץ החפץ חיים בבכי ואמר: "אני מבקש מכם, קהל קדוש, השתדלו בכל כוחכם לפטור אותי מהבעיה החמורה שבה אעמוד, חלילה, בפני בית דין של מעלה, ותתנו את הקמחא דפסחא כפי דרישותיהם של ראשי הקהל שלכם".
כותבי הקורות מספרים, שהקהל התעורר מאד למשמע דבריו של החפץ חיים, והוציאו כסף מלוא חפניהם עד שהתמלאה וגדשה הסאה…
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')