עת בני ישראל ניצבים ועומדים לאחר ירח האיתנים, עמוסים וגדושים במצוות מעשיות, החל מיום המלוכה, כשהמשיכו הם להתקדש ביתר שאת ביום הקדוש, לאחר מכן נטלו את לולביהן ואתרוגיהן בידם, ומשם התעלו ששו ושמחו בשמחת התורה ודבקו בנותנה. וכך מחודש האיתן במצוות צועדים עמך בית ישראל אל ימות החורף, בהם יפתחו את אוצרותיהם שמילאו בהם מאגרי יראה ואהבה. לפנינו ערוכים ומלוקטים פנינים מלהיבים, על הזכות והחובה להמשיך את השפעת חודש תשרי למשך כל ימות השנה, ברוחם ובמשנתם של צדיקי קמאי שנשאו והביאו בדברות קדשם לפני עם עדתם.
ויעקב הלך לדרכו
מובא פתגם כ"ק האדמו"ר מהרש"ב מליואבוויטש זי"ע, אשר אחר שמחת תורה מתחיל הסדר ד"ויעקב הלך לדרכו".
וביאר כ"ק האדמו"ר הרי"ץ זצ"ל: "אז אויף איריד קויפט מען איין די סחורה, און קומענדיג אהיים – במשך ימות השנה – פאקט מען עס פאנאנדער און מען הייבט אן טאן דערמיט וואס מ'דארף טאן" (ביריד קונים את הסחורה, וכשחוזרים הביתה – במשך ימות השנה – פורקים את החבילות ומתחילים לעשות בסחורה את מה שצריכים לעשות בה).
כן הוא בכאו"א מישראל: בחודש השביעי שהוא משובע בכל טוב נותנים להם ולנו 'סחורה', במה להתפרנס כל השנה כולה, אבל צריך לפתוח האמתחות, פאנאנדער פאקען און טאן מיט דער סחורה וואס מען דארף.
כדברים הללו מוסיף לכתוב: "בחתימת ימי המועדים ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, שמע"צ ושמח"ת – ואיש הישראל צריך להיכנס בימי החול, ונוסף על זה – בימי החול דימי החורף, כחצי שנה בלא רגלים – הרי צריך הוא לקחת עמו 'צידה לדרך' – כוחות והמשכות אשר יתנו לו היכולת כי בקיימו הציווי "ויעקב הלך לדרכו", יוכל ללכת לבטח דרכו, אף כי כל הדרכים בחזקת סכנה". [אוצר מנהגי חב"ד, אלול תשרי עמ' שצד]
'אלא המעשה' – שלמות העבודה גם לאחר הימים הנוראים
רועי שבטי ישראל לדורותם, ראו לנכון לעורר את בני ישראל, כי בימים לאחר ירח האיתנים בכלל ובפרט בשבתות – החובה וההצטרכות להמשיך את קדושת ימי החג בתורה ובתיקון המעשים. מעניין להביא מה שמסופר פעם אחת בשבת 'בראשית', כשהתכונן הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א לעשות קידוש, וכבר מזגו את היין, נתעמק במחשבתו הקדושה, ונשאר עומד זמן רב כארבע שעות, עד שהנרות התחילו לכבות; ופתאום הקיץ מדביקותו, ועשה קידוש.
אחר כך אמר במשל, שאם נוסעים ליריד לסחור ולקנות סחורה, אין לו זמן לעשות חשבון מה שהרוויח סך הכל, כי טרוד הוא במסחר. רק כשנוסעים בחזרה, הנה באכסניא הראשונה – אז עושה החשבון.
וכמו כן הוא ב'שבת בראשית', שבכל הימים טובים אין זמן לחשבון, רק ב'שבת בראשית' שהוא סטנציא (תחנה) הראשונה, אז עושין החשבון מה שהרוויח בכל חודש תשרי [נועם שיח [סאלקא], עמ' קמו].
אין לך יהודי שאינו נרעש ונפחד מיום הכפורים, שאינו בא לבית הכנסת ברעדה, מענה נפשו בצום ומכה "על חטא" בעשרה וידויים. קורא ואומר: "חטאנו לפניך", "רחם עלינו", חון אותנו לשנה טובה! אבל עליו לדעת, שבוידוי זה לא עשה אלא חצי עבודה. לא פסע אלא מחצית הדרך.
איזו מחצית עשה, ומהי המחצית השניה? על כך נביא את משלו של הרב בעל 'אוהל יעקב' זצ"ל (המגיד מדובנא):
מעשה בעשיר ולו בן עצל ולא יוצלח, שהתבטל כל היום ואכל לחם חסד. האב לעג לו, וגם הוא חפץ לעמוד ברשות עצמו. אבל מה בידו לעשות, ואינו מוכשר לשום דבר! יום אחד אמר לו האב: "הלא מובטל אתה, קח, אפוא, את הפמוט הישן אל הצורף. קניו התעקמו והוא איבד את צורתו. הצורף כבר יודע מה לעשות בו!". הלך הנער אל הצורף שסקר את הפמוט המעוות, הניח אותו על הסדן, היכה בו בפטיש הכבד אחת ושתיים עד שהפכו לפיסת כסף רקועה, הניחו בערימה שבירכתי החנות ואמר: "בוא בעוד שבוע ותקבל פמוט לתפארת. אך אל תשכח להביא עמך מאה דינרים!".
תמה הנער, וניצנץ בו רעיון. שב לאביו, ואמר: "אבא, מצאתי אומנות נקיה וקלה, הלווה לי כסף לפתוח את העסק, וראה איך אתעשר!". שמח האב והלווה את הכסף. הנער שכר חנות והזמין שלט מפואר: "צורף זהב מומחה. מתקן כלים שבורים, סדוקים ומעוותים". קנה סדן ופטיש כבד, וחיכה לקונים. השלט הביא אותם בהמוניהם. והם הביאו, זה חנוכיה וזה פמוט, זה גביע וזה כלי לבשמים.
הוא קידם את פניהם בארשת בוטחת, הרי כבר למד את המלאכה! הניח את הכלים על הסדן, היכה בפטיש אחת ושתיים, הפך אותם למשטח חסר צורה, ואמר: "בואו בעוד שבוע ותקבלו כלים לתפארת. ואל תשכחו להביא עימכם את הכסף!". לערב, שאלו אביו על עבודתו. "מה אומר לך, אבא, אומנות נקיה וקלה מזו אין בנמצא! בשבוע הבא אהיה אדם עשיר!". השבוע עבר ביעף, ועסקיו של הצורף החדש שיגשגו. ידיו היו מלאות עבודה עמד ורקע ריקועים, רידד כלים מכלים שונים, והניח את הטסים בירכתי החנות. ואז שבו הלקוחות, והכסף בידם.
הנער פנה לירכתי החנות, פישפש בערמת הגרוטאות ומצא את הטס המרודד שלהם – וארשת תמיהה הצטיירה על פניו. הוא שב אל הקונים והודיע בפליאה: "קרה כאן משהו מוזר! זה לא הפך לפמוט!". "מה לא הפך?" שאלוהו הקונים. "זה… הפמוט הישן שלכם!", גמגם ה'צורף'.
"וכיצד רצית שייהפך?" חקרו האנשים. "מה פירוש? הרי אני עשיתי את שלי, רידדתי אותו כמו שראיתי אצל הצורף הוותיק, והנחתי אותו בירכתי החנות כפי שהוא עשה. אמרתי לכם לבוא בשבוע הבא, כמו שהוא אמר. וראו, דבר לא קרה…".
"איזה פלא!"
האנשים לא ידעו האם לצחוק או לרגוז, לבכות או לחייך. בחרון ובזעם פנו לאביו של הנער הבער, ששילם את הנזקים, ויותר לא דחק בבנו לפתוח עסק משלו… התייפח המסכן: "אבל אבא, באמת, עשיתי ככל אשר עשה הצורף ההוא!".
ענהו האב: "אמת, עשית כאשר עשה. עשית את השלב הראשון במלואו. אבל כאשר הצורף היכה על הכלי, הוא הרס על מנת לתקן. לאחר מכן ישב שעות ארוכות ורקע, גילף, עיצב והלחים, עד שיצר מן הטס פמוט לתפארת! אבל אתה הסתפקת בהכאה – וכלום חשבת שהפמוט ייעשה מאליו?!"…
והנמשל: הנה כי כן ביום הכיפורים בוכים אנו "על חטא", הרי זה כהכאת הצורף על הכלי המעוות. פוסלים אנו את מעשינו הקודמים, מצטערים עליהם, מוקיעים את חטאינו. אבל – אמנם הצער הוא צער אמת והחרטה כנה ונוקבת – אך הרי אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו ליצור את הכלי החדש, הנאה. לבחור בדרך החדשה והטובה, לשפר מעשים, להטיב דרך, להשתפר!!! [מעין המועד, ימים הנוראים עמ' רצה]
דברים אלו כבר הקדים לפרש הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא, הכותב לחזק בדבריו כי אל לו לאדם לנצל רק את יום הקדוש – יום הכיפורים בלבד בקדושה יתירה, אלא יש לו לאדם להמשיך ביותר את קדושתו למשך כל ימות השנה. וכך מובא: בפסוק "ימים יוצרו ולא אחד בהם" (תהלים קל"ט) ודקדק הרה"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זיע"א, דהווה ליה למימר "ולו אחד מהם", דהא הפירוש הוא שהקב"ה ברא ויצר כל ימות השנה, ובחר לו לעצמו יום אחד מהם, שהוא יוה"כ, כמ"ש שם רש"י ז"ל, ותירץ כך דלא די לאדם שהוא מקדש את עצמו ביוהכ"פ בלבד, אלא שצריך להמשיך את קדושת יוה"כ, לכל ימות השנה [קול התור, דיבורים קדושים, [בעלזא] דף רכז].
"אל נ"א תעבור"
בימי חג ומועד כידוע, מתעלה כל איש לפי מדרגתו, ומטהר עצמו מהאפרוריות של ימי החולין.
רבים מהם עם עבור ימי החג – חוזרים למצבם. על כך היה כ"ק מרן אדמו"ר ה'אמרי חיים' זצ"ל מויז'ניץ אומר כנגדם:
"ויאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". אדנ"י קודש, כפירוש רש"י ז"ל, שהקב"ה אומר: "אל נא", רמז לנ"א הימים שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה.
שמרו על הנ"א ימים הללו, לבל תפלו אחר כך ממדרגתכם, ולא יהיה: "יגמר נא רע רשעים" (תהלים ז', י'), כפירוש המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שהרשעים גומרים את הנ"א ימים ברע, כיון שחוזרים לסורם; אלא (בראשית י"ח, ד'): "יוקח נא מעט מים" – רמז לענוה; "ורחצו רגליכם" – ועל ידי זה תרחצו את הרגילות שלכם כל השנה [ימות החמה, עמ' 651].
שח לספר כ"ק האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל במוצאי יוה"כ, שבעיר טשערנוביץ היה מנהג, מיסודו של הרה"ק בעל ה'באר מים חיים' זיע"א שכיהן פאר שם, שממחרת יוה"כ השכימו לתפילה בשעה מוקדמת, והיו שם קופות לגביית צדקה כמו בערב יוה"כ בתפלת מנחה, וכל אנשי העיר וגם הנשים התעוררו ובאו לביה"כ להתפלל. ואמרו שזה בשביל להראות לשטן שתשובתינו להשי"ת לא היתה ברמיה, ואנחנו מקיימים ההבטחות והקבלות של אתמול, ועל דרך: "יזכר לך עתה אתמול אשר דברת" [הליכות חיים, מועדים, עמ' קפג].
על כך היה ממשיך כ"ק האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז לשאת בדבריו: "והכרתי אנשים שהלכו רגלי לצאנז משך כמה שבועות; וזקני הקדוש הרה"ק בעל ה'בני יששכר' זיע"א, הלך רגלי מדינוב ללובלין, ובדרך לא היה לו מה לאכול, ונזקק למשכן את ספרו 'מצוות ה" אצל אופה אחד, כדי שיתן לו לחם לאכול. וכמו כן ראיתי איש אחד, שהלך רגלי במשך קרוב לשנה לעלות לארץ ישראל. ודלא כבזמננו שנוסעים בספינות אוויר, על מנת לבוא ולבקר אצל הכותל, או שנוסעים בכלי רכב לבוא להביט ברבם, ומיד חוזרים לביתם.
"וזאת מלפנים שהו החסידים אצל רבותיהם שבועות וחדשים, והיו שבאו וישבו כל ימי חודש אלול ותשרי, ולא חזרו לביתם עד אחרי שבת בראשית.
"כשנכנסו פעם החסידים אצל זקה"ק מצאנז זיע"א לקבל ברכת פרידה התאנח זקה"ק ואמר: 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
"והחסידים לא ראו סימן ברכה, במי שהיה מסוגל ללכת ישר על שני רגליו אחרי הימים טובים; וכמה חודשים עברו עליהם עד שיכלו לחזור לסדר יומם הרגיל.
"ושמעתי מדודי זקני הרה"ק רבי שלום אליעזר מראצפרט זצ"ל, על חותני זקני ה'קדושת יום טוב', דכשראה בצאנז בני אדם העוסקים במסחר היה הדבר לפלא מוזר בעיניו". [כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה"שפע חיים" מצאנז זצ"ל, ד"ת, חי"ד גליון תת"ז]
לברך כל השנה בכוונה – ממשיך את קדושת ראש השנה
באחת השנים ביום השני של ר"ה סמוך לערוב יום, הופיע אצל הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל משמש בקודש פנימה אצל הרה"ק רבי שלומקה מזוויעהל זיע"א אחד ממקורביו.
"אוי ר' אלי'", פנה הלה בכאב אל מורו ורבו: "חבל, חבל על חג שכזה, קדוש ונעים, שעומד להיפרד מאתנו ולא ישוב, אלא כעבור שנה תמימה… האם יש דרך להמשיך הארתו, נועמו והרצינות המתלווים אליו למשך השנה?"
"יש לי רעיון עבורך", השיב לו ר' אלי' על אתר: "אם חפץ אתה באמת ב'ראש השנה' בכל השנה כולה, שמע נא בקולי: כשאתה מברך ברכה ברכת הנהנין או ברכת המצוות, תאמר את הברכה בכוונה יתירה. וכשתאמר "ה' אלוקינו מלך העולם" – תכוון באמת בפנימיות לבך למה שאתה אומר; היינו להכניס היטב בלבך ובמוחך שהקב"ה הוא מלך העולם, והוא מולך עליך ועל כל רכושך ועל כל אשר לך; וגם את המאכל הזה אשר לפנינו, יצר וברא ה', ואתה מודה לו ומשבחו בעת אכילתך. בידעך כי רק כך מותר לך לקחת וליהנות מבריאתו.
"אם אכן כך תנהג בכל ברכה וברכה, הרי יש לך את פנימיות הענין של ר"ה בכל השנה כולה, בכל מצוה ובכל דבר מאכל; כי הרי בסופו של דבר גם ר"ה עיקרו הוא המלכת הבורא ית' על הבריאה הגשמית".
בל לנו לחתום את מאמרנו מבלי לצטט את דברות קדשו של הסבא קדישא, הרה"ק בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע שאמר לפרש את הפיוט הידוע: "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה". יהי רצון שקדושת ימי חודש תשרי, ומה שקיבלנו עלינו להיטיב מעשינו, יהיו על עמיה כל השנה, ולא נשוב לכסלה ח"ו.
נאזור כגבר חלצינו, להתעורר ולהתקדש באור תורתו ית', נקבל על עצמנו להמשיך את השפעות חגי ומועדי הקודש שעברו עלינו לטובה ולברכה, נקדיש כל זמננו להיות מוקדש ומקודש ללימוד התורה וההיגוי בה, להתעצם בעסק התורה ויגיעתה; לדלות מרגליות ולצלול במימי התלמוד, לקנותם לקניין נצח.