"וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות י"ח, כ')
לפני כמה שנים, כאשר פקד את ארץ הקודש גל של פרסומות לא צנועות, גרם הדבר להתמרמרות עזה בין ציבור שלומי אמוני ישראל. באחד הימים הלכו כמה מבני הישיבה לתחנת האוטובוס הסמוכה לישיבה, והתיזו צבע על אותן פרסומות. כשנודע הדבר לרבינו זצ"ל כעס מאוד. ראשית, על חילול ה' הכרוך בכך. ושנית, גרס שעל בן תורה להשקיע את כל אונו בלימוד התורה, ועליה בלבד ישים כל מגמתו בחייו ולא בכל נושא אחר, יקר מכל שיהיה, בתור שכך אין לו לשים לב לדברים מן הסוג הזה.
הוא הוסיף עוד, כי פעולות כאלו גורמות להשחתת המידות, וכל בן ישיבה שעסוק ראשו ורובו בלימוד התורה, לא יכול להיות עסוק בהן.
ביאור והסבר נפלא בחובתם של בני התורה
היה זה בקיץ בשנת תשמ"ו, כאשר הארץ כולה געשה סביב גל של תמונות, מהסוג של 'הרחק מן הכיעור ודומה לו', שהציף את שלטי החוצות ברחובות קריה. מחנה היראים לדבר ה' יצא למאבק עיקש במסירות נפש. מרנן הגרא"מ שך, הגר"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך זצ"ל, יצאו בקריאה גלויה, שעל כל אחד מוטל לעשות כל אשר בכוחו למנוע גזירה איומה זו, והגרש"ז זצ"ל אף הגדיל לעשות, ויצא בהודעה גלויה שהתפרסמה בעיתונות, כי בדעתו לצאת בעצמו לרחובה של עיר, על מנת לגולל בגופו את חרפת התמונות המסוכנות הללו, ולו במחיר ישיבה בכלא.
ומנגד, סירבו אלו שהיכולת הייתה בידם מקרב השלטון, בעקשנות ובאטימות לב, להסיר את החרפה, ואדרבה, הגבירו ביתר שאת את תפוצת אותן תמונות ברחבי הארץ, בליווי מתקפה חסרת תקדים, הסתה חמורה והשמצות ארסיות בדבר 'אלימות' החרדים, תוך ש'זרועות החוק' מחמירים בקנסות ובמאסרים חריגים.
אלא שככל שהרשויות הכבידו את עולן, כך גברה ונתעצמה רשימת גיבורי הכוח שיצאו לרחובה של עיר, לגול את החרפה על דעת להיעצר בכלא. או אז נוכחה הרשות בנחישותה של היהדות הנאמנה, ונסוגה בה לגמרי מן העניין. בבת אחת הוסרו כל התמונות מכל רחבי הארץ, לרבות יישובים חילוניים מובהקים.
דא עקא, שאת כל הזעם ורגשי התסכול שחשו בעקבות כך, שפכו על שני הנחשונים, אברכים חשובים, שיצאו ראשונה לפני המחנה לפעול בגלוי ללא מורא, בסופגם מכות, השפלות ועינויים, והם המה אשר סללו את הדרך לכל הבאים אחריהם. עוד כשהמערכה הייתה בתחילתה נגזרו עליהם עונשי מאסר כבדים, וככל שגברה המערכה, כך כבדה עליהם יד הרשות, והחמירה את תנאי מאסרם בהגבלות שונות, ובתנאים קשים מנשוא.
בעיצומה של אותה מערכה, התעוררו בני החבורה בישיבה הקדושה, לצאת במכתב הזדהות ותמיכה לשני גיבורי החיל הנמקים בכלאם, בכדי לחזקם ולעודד את רוחם. המכתב נכתב ונחתם ע"י כשלוש מאות תלמידים מהישיבה ביום חמישי כ"ז אייר, ועוד באותו ערב נשלח לתעודתו ל'כלא רמלה' בידי שליח מיוחד.
מספר תלמיד:
למחרת, בבוקרו של יום השישי, נכנסתי לביתו של רבינו זצ"ל, כדי להראות לו את המכתב על כל חתימותיו, תוך שנעלמה ממני העובדה שהידיעה זכתה למקום בולט ב'יתד נאמן' של אותו יום, בתוספת דיווח נרחב, על כי דבר המכתב זכה לתהודה בעיתונות התקופה, ודווח עליו בהבלטה יתירה- ובדרך זו נודע הדבר לרבינו זצ"ל עוד טרם בואי.
מיד עם היכנסי לביתו, פתח רבינו במתק לשונו ואמר: "בדרך כלל יש להגיב במורת רוח על כך שצעירים נוקטים יוזמות, וקובעים עמדות מבלי להימלך קודם לכן ברבותיהם ראשי הישיבה, ומה גם שעצומה כזו, החתומה על ידי מאות מבני הישיבה, נכרכת בהכרח ע"י הציבור הרחב בשמה של הישיבה, ולא כעניין פרטי ויוזמה עצמאית של מספר בחורים. אלא שהמקרה הזה, באופן יוצא מן הכלל, גרם לי קורת רוח, ואפרש לך את דברי:
"הנה בכל המאבקים אותם מנהלת וניהלה היהדות הנאמנה מאז, אין לצעירי הצאן בהיכלי הישיבות חלק מעשי בהם, ומתוך כך עלולים הם לבוא לידי מחשבה, כי מאבקים אלו אינם מעניינם של בני הישיבות, שכיון שקבעו עצמם על התורה ואך אליה מגמתם, אל להם להתעניין כלל בעניינים כמו אלו, אשר מתאימים יותר לאחרים. וכאילו חלוקת תפקידים יש כאן: בני תורה מופקדים על היגיעה בתורה, ואילו גיבורי החיל יראי ה', מופקדים על המלחמה במשנאי ה', וממילא אין בני התורה צד במלחמות אלו, ויכולים להביט באדישות כלפי כל המתחולל סביבם, מאחר שאין זה מתפקידם וחובתם.
"ולא היא! שבוודאי מכלל החובה המוטלת על כל יהודי באשר הוא, לעמוד בפרץ כנגד פורצי גדר בכל אמצעי שהוא, כדי להעמיד הדת על תילה. והן אמת שממבט רחב, אין לכל המאבקים האלו השפעה במלחמה הכללית עם אויבי ה', והם מועילים רק לאותה פרצה ובאותה שעה. ואילו לימוד התורה מצד עצמו, הוא הוא הנשק האמיתי היעיל, אשר בו ינוצחו פורקי העול, ובו תעבור רוח הטומאה מן הארץ, כי מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך. אבל גם זה בכלל חובתו של כל יהודי, להזדעק ולמחות בכל לב על כל פרצה, כדי לתקנה במקומה ובשעתה, מבלי לחשב במקרה כזה את חשבונות העתיד.
"אלא שכל זה אמור רק בנוגע להבנת עיקר החובה, והמעורבות האישית העמוקה, אותה יש לחוש כלפי אותה פרצה, אבל באשר לצד המעשי – אסור לו לבן תורה להתעסק בפועל בעניינים אלו, מן הסיבה הפשוטה, שהם כרוכים ביציאה מאהלה של תורה, ודברי תורה נוח לאבדם ככלי זכוכית, וממילא כל יציאה של בן תורה – ואפילו ארעית – מהישיבה, טומנת בחובה סכנה לכל עתידו הרוחני, ועל כן נדחים עניינים אלו, ויהיו מקודשים ככל שיהיו, מפני תלמוד תורה.
"הביאור בהבנת עיקר חובת בן התורה יש בו נפקא מינה למעשה – לעניין תחושת ההזדהות עם המאבק, שכל פרצה נוספת או גזירה הטומנת בחובה פגיעה בה' ובתורתו, חוב גמור הוא על בני תורה, כמו על כל איש מישראל, לחוש כאב עמוק ולבכות את עלבונה של תורה בכל ליבם, ואין זה עניינו של יהודי אחר יותר מאשר עניינם הם, ובן תורה שהוא אדיש, ואין לו לב מרגיש לכאוב את כאב התורה, על כל אותן פרצות בכל היקר והקדוש לנו, המתרחשות ובאות עלינו חדשים לבקרים – הרי שחסר בעצם שייכותו למחנה שכינה.
"הפרדה זו בין המחשבה שבלב, לבין המעשה בפועל, משולה היא לשני אנשים העומדים על שפת הנהר, ולנגד עיניהם נקלע אדם לתוך מערבולת בעומק המים ונאבק על חייו, ושניהם אינם בקיאים במלאכת החילוץ, אשר בוודאי אל להם לסכן את נפשם בניסיון שווא לסייע לאותו אדם. והנה האחד מהם עומד בחרדה עצומה לגורל האיש, מבלי לתת מנוחה לנפשו, וכל זמן שהוא רואה אותו מפרפר בין חיים למוות, הוא נאנח וצועק במר ליבו, ואילו השני עומד לו בשוויון נפש, ומתבונן במחזה מתוך אדישות גלויה. הנה למרות שבפועל שניהם גם יחד אינם עושים דבר להצלת אותו אדם הטובע בנהר, הלא ההבדל ביניהם הוא כרחוק מזרח ממערב… בעוד הראשון קרוב ושייך אליו, הרי השני מנותק ממנו בתכלית הניתוק…
"כן הדבר הזה, שאף שלמעשה אל לו לבן תורה לנקוט בפועל ביוזמות כלשהן, אכן אם שווה נפש הוא, ואינו כואב את כאב התורה, הרי שמנותק הוא ממנה בתכלית הניתוק. משום כך", סיים ראש הישיבה זצ"ל את דבריו, "חשתי קורת רוח למקרא המכתב הזה, בראותי שבימי רעה אלו, כאשר הסביבה נתונה בשפל נורא כזה, אין בני הישיבה אדישים, אלא כואבים את הכאב. אמנם אם הייתי נשאל מראש על יוזמה זו, לא הייתי נותן לה את ידי משתי סיבות: א. שמא יהיו כאלו מבני הישיבה, שמחוסר הבחנה יראו בכך משום הוראה לצאת לפעולות, ועל ידי כך עלולים להפוך ל'עסקנים' וללוחמים. ב. שלא לפתוח פתח לעסקנים למיניהם, לגייס בחורים לשורותיהם, שהנה הם מכריזים בהסכמת ראשי הישיבה שהם חלק מהמלחמה, והרי לך צבא שלם מן המוכן של צעירים נלהבים…
"ואך באופן זה, שהדבר נעשה מתוך יוזמה עצמאית, ללא כל הוראה ונתינת גושפנקא כלשהי, אין חשש שיסחפו לעבר מחזות בלתי רצויים, הן ברצונם הם והן ע"י אחרים, כאמור".
עד כאן היו דבריו הבהירים והנעימים של רבינו זצ"ל אלי, ובאתה שעה נפתח בפני צוהר קטן, דרכו יכולתי להציץ בעולמו הפנימי, איך שהוא מכלכל את דרכו במשפט, ושוקל בפלס מאזני שכלו את צעדיו בעיצה עמוקה.
אשרי עין ראתה זאת!
מעניין לציין, שעם צאתי מביתו של רבינו זצ"ל, פגשתי את מרן המשגיח הגה"צ רבי הירש פאליי, ותגובתו בקשר למכתב הייתה ממש זהה לזו של ראש הישיבה, שאמנם בדיעבד יש לו קורת רוח מכך, אבל טוב שהדבר נעשה ע"י התלמידים מתוך יוזמה עצמאית, ולא באו לשאול שאלות…
בשולי הדברים, יש בנותן טעם לציין, כי לא עברה תקופה קצרה ונכונות המבט המעמיק הזה הוכחה במלואה: בסוף השבוע שלאחר מכן, פורסם ראיון עם עסקן ותיק, שבתוך דבריו התייחס לנושא, ויצא בקריאה לבני ישיבת חברון: 'אם אמנם כואבים אתם את המצב כפי שאתם כותבים, צאו ועשו מעשה'…
ועל כגון זה נאמר "כמה גדולים דברי חכמים"…
(מתוך 'נסיך ממלכת התורה')