הרב ר' בנימין שטיימן שליט"א מירושלים, נסע להשתתף בשמחה משפחתית שהתקיימה בארה"ב. לקראת הנסיעה פנתה אליו צדקנית אחת, אשר מסייעת למשפחות בארץ לקבל בגדים יד-שניה בארה"ב. ביגוד זה, הוא ברובו במצב מצוין המשמש משפחות בארץ לכתחילה. היא תשלם בשמחה את מאת הדולרים שגובה חברת התעופה עבור המזוודה הנוספת, ויהיו לה 22 ק"ג של ביגוד משובח לחלוקה!
בעבר לא התייחסו חברות התעופה למטען בנוקשות של היום. גרמו לשינוי שתי סיבות עיקריות. הראשונה כניסת חברות ה'לואו-קוסט' לתחרות. בחברות אלו משלמים מחיר נמוך עבור הטיסה עצמה, אך כל דבר נוסף נגבה בנפרד. מקום הושבה, מזוודה, ואפילו כוס-מים. שיטה זו הטמיעה אצל הצרכנים את הרעיון ש"מטען = כסף", כך שגם החברות הרגילות יכולות לדרוש תשלום על המטען ללא מחסום פסיכולוגי של התרעמות מצד הלקוח. זה הפך למקובל.
סיבה שנייה להתייקרות קשורה למחיר הדלק. לפני מספר שנים קפץ המחיר לכמאה דולר לחבית. חברות התעופה ערכו חישוב שהורדת כמות המטען תצריך פחות דלק והחיסכון בהתאם.
נחזור למיודענו ר' בנימין. הוא קיבל את המזוודה ממקור אמין. בדק בעצמו שהכל תקין, הלכתי וחוקי. בהגיעו לדלפק העביר תחילה את המזוודה שלו, ואחר-כך את מזוודת הביגוד.
בתוך כדי דיבור הוציא כרטיס-אשראי כדי לשלם את עלות המזוודה הנוספת. אולם הפקידה אמרה לו שהוא יכול להמשיך לשער היציאה להמראה. הוא לא רצה שיצוצו בעיות בהמשך , והעיר את תשומת ליבה אודות המזוודה הנוספת. היא טענה שלא היא קובעת את המחיר אלא המחשב. הנתונים, כול משקל מדויק, הוזנו למחשב ואם הוא לא דורש תשלום אז אין מה לשלם. הוא התרגש ואמר "כל המזוודה זה צדקה!"
תגובת הגויה הייתה מפתיעה בכל קנה מידה: "בעבודה שלי נתקלתי כבר בהרבה מקרים כאלו, מזוודות של charity" [צדקה] עוברות בלי כסף!!!"
(מתוך: ומי כעמך ישראל, עלון איש לרעהו כסלו ע"ט)