האוירה היתה מיוחדת. התלמידים יצאו מכליהם מהתרגשות. זקן בעלי המוסר רבי אליהו לאפיאן נכנס להיכל ישיבת תפארת צבי המפורסמת, שם כיהן ר' שלום שבדרון כמשגיח רוחני שנים רבות. העיניים היו נשואות והאוזן כרויה. רבי אליהו שוחח עם צעירי הצאן בדברי מוסר ויראת שמים.
בסיום תפילת ערבית פנה רבי אליהו לצאת מהאולם. התלמידים ליוו אותו ביראת כבוד. ולפתע משהו מוזר התרחש שם. משהו שנחרט בלב הנוכחים והזמן לא יכול היה למחותו. לפתע השתטח ר' שלום לרגע קצר על ריצפת ההיכל…
הבחורים הביטו זה בזה במבט שמבקש הסבר. הם לא האמינו. רבם זה, שהיווה לדידם דמות מופת, נוהג במוזרות כזו. עד שהספיקו להרהר במה שעיניהם רואות, קם המשגיח ר' שלום על רגליו והמשיך ללוות את רבי אליהו לכיוון היציאה.
משנפרדו מרבי אליהו לאפיאן קרא ר' שלום את סימן השאלה הגדול שעמד על פני תלמידיו. הוא ידע שהוא חייב להם תשובה כזו שכל עיקרה הוא הלקח הנלמד. "רציתי לקיים פשוטו כמשמעו את מאמר חז"ל 'והוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים'", אמר. כך כפשוטו.
אחד התלמידים דאז סיפר את המעשה בהתלהבות מיוחדת. "עשרות שנים חלפו, ימים, חודשים ושנים של חיים מלאים, והמחזה הנורא הזה לא יכול למוש מזכרוננו. מי שמע כזאת, מי ראה חינוך מופלא מעין זה. כך כפשוטו להשכב על הריצפה לעיני כולם, להדגים בעליל איך מקיימים מאמר חז"ל. להכות בפטיש המעשה ולתקוע את מסמר כבוד תלמידי חכמים עמוק בליבם. לב צעיר הוא פתוח לרווחה, נכון לקלוט, כך שהמראה הזה נותר לנו כתמרור דרך. הוא, ר' שלום שבדרון, לא חשב על עצמו חלילה, רק על כבוד התורה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".
(קול חוצב, מפי רבי מנחם צבי ברלין)