בפרוס חג הפסח, בו אנו מקיימים בהידור רב את מצוות 'והגדת לבנך', פנינו לעסוק במגוון רחב של נושאים הנכללים במצוות חינוך הילדים לעבודת ה', ושוחחנו על כך עם היועץ החינוכי הנודע, הגה"ח רבי אברהם שלומוביץ, המכהן כר"מ ומשפיע רוחני בישיבת 'תורת שלמה' זוויעהל, בירושלים:
מה הדרישות שצריך אבא לדרוש מבחור בבין הזמנים?
- ככלל, עלינו להפנים שהבן יקיר שלנו הוא לא 'מכונה לייצור נחת', ולפני שדורשים או מצפים מבחור דרישות רוחניות, עלינו קודם להתנתק מהעולם הפרטי שלנו, מכל משקעי העבר שלנו – הצלחות או רגשות שהיו לנו בתור בחורים, ומ"מה אני בגילך למדתי בבין הזמנים", ולראות מול עיננו רק את הילד שלנו, אותו במצבו הנוכחי, על שלל מחשבותיו, תכונותיו, יכולותיו וקשייו. לכל בחור יש עולם פנימי עשיר ברגשות, תכונות, צרכים ודחפים, ולפני שמבקשים ממנו צריכים להרגיש אותו ולהבין אותו, ולחשוב מה באמת טוב לו, ויכול להרים ולבנות אותו ולהעשיר את עולמו הרוחני.
למעשה, אם הילד שואל אותנו מה לקבל ע"ע בבין הזמנים, בדרך כלל כדאי לבקש מהבחור קבלה קטנה ולא מידי קשה, שהבחור יכול לעמוד בה בעקביות כל יום, אבל סוג כזה של קבלה שלמרות היותה קטנה – היא משמעותית ומשפיעה על כל היום ואף גוררת התעלות נוספת.
א"כ מה הוא כן תפקידם של ההורים בחינוך בניהם בתקופת בין הזמנים?
- אכן לפני שנכנסים לפרטים צריך לחדד לעצמנו את הגישה הכללית הנכונה, איך אנחנו צריכים לקבל את הבחורים, השבים מהישיבה הביתה לבין הזמנים, במבט נכון. הלא אין ספק שמגיעה להם קבלת פנים לבבית ומרגשת. לשדר להם שכניסתם הביתה היא בעינינו מעין 'הכנסת ספר תורה' בתופים ובמחולות, נבל וכינור, לפידים וריקודים, במלוא הכבוד וההערכה! הלא חוזרים הם לאחר 5 חודשים, ספוגים בעמל התורה ועבודת ה', והנה פנים חדשות באו לכאן, ולא אלו שיצאו מהבית לפני חצי שנה! זו ההזדמנות להביע בפניהם את הערכה וההערצה התמידית שלנו על עמל התורה שלהם, ועל היותם גולים למקום תורה, מנותקים מכל הווי הבית.
וכאן יכול האב לשאול: הלוואי שבני היה חוזר כספר תורה, אבל מה אפשר לעשות שבמשך כל הזמן אני שומע רק תלונות מההנהלה על בני, אולי עכשיו "זה הזמן לטפל בו"?
- ראשית, אין בנמצא בחור שאפשר להגיד עליו רק דברים שליליים, ואם כך אביו רואה אותו, הרי הדבר צריך בדיקה ותיקון. בכל מקרה, לאבא שמרגיש כך אני רוצה לספר ממה ששמעתי, סיפור מדהים שהיה עם הממציא הנודע תומס אדיסון, שבהיותו ילד צעיר חזר יום אחד מביה"ס עם מכתב עבור אמו (הוא היה יתום מאב). אמו פתחה את המכתב, והוא ראה שהיא מאוד נסערת מן המכתב. הוא ניגש אליה וביקש ממנה שתספר לו בבקשה מה כתוב במכתב (כי לא ידע קרוא וכתוב בעצמו). מייד התיישבה אמו לקרוא לו את המכתב וכך הקריאה לו :
"לאמא של תומס.
בנך תומס חכם וגאון, ולא מתאים ללמוד בבית ספרנו.
עליכם למצוא לו מסגרת מתאימה.
באיחולי הצלחה
הנהלת בית הספר"
מכוח מכתב זה, והתרגשותה של אמי בקוראה מכתב זה, ומורה פרטי ששכרה לי בעקבותיו – היה לי כל חיי דחף עצום להתקדם עוד ועוד, למרות כל מגבלותיי (היה לו נכות וכו'), כי הלא אני "חכם וגאון"…
בגיל מבוגר, כאשר ערך יום אחד חיפוש בבית אמו לאחר פטירתה, מצא תומס מוחבא היטב את מכתבו המקורי של ביה"ס בו למד, והחל לקרוא בו בשקיקה, כי הלא זה המנוע של חייו. לתדהמתו גילה שבמכתב היה כתוב משהוא אחר לגמרי, ואמו שינתה את המכתב. אמנם רק בשתי מילים, אבל הן היו כל משמעותו…
וכך במקום לקרוא כנוסח המקורי:
"בנך תומס טיפש וחוצפן, ולא מתאים ללמוד בבית ספרנו", קראה האם המסורה והרגישה: "בנך תומס חכם וגאון", בשינוי אמיץ זה הצילה את חיי בנה, ואת כל המצאותיו לדורות…
תפקידנו כהורים תמיד להאמין בבנינו, ולשדר להם את האמונה הזו. אין ספק שהורים המקבלים את בניהם השבים הביתה בחמימות ובהערכה, ומתייחסים אליהם כאל חיילים החוזרים לבסיסם מן הקרב, עטורי מדליות ניצחון, מלבד מה שזה באמת מגיע לבחורים – להרגיש את החיבוק החם והנעים של הבית, שאין לו תחליף בעולם, בנוסף מובטחת להורים אלו גם תקופה מרוממת יותר, כאשר הבחורים יתאמצו להראות להם שיש כיסוי להערכה שמורעפת עליהם…
אבל מה עושים במקרה שה"ספר תורה שלי" עושה דברים שמפריעים לי, ואיני יכול לסבול אותם?
- יש לחלק בין דברים שמפריעים לנו באופן אישי, לבין דברים שהם נגד ההלכה ח"ו. בדברים שהם נגד ההלכה – צריך להגיב בכל החומרה, וכמובן כל ערום יעשה בדעת, לפי נפש בנו, לא בצורה משפילה ודוחה, אלא בשיחה מכובדת בשילוב דברי הערכה וידידות.
בנוגע לדברים שמפריעם לנו באופן אישי, אם נתבונן איך מופיע בחז"ל עניין היחס לבן שחוזר מתלמודו הביתה, מצאתי סיפור מרגש בנוגע לאמו של רבי ישמעאל, איך קיבלה פניו בחזרתו מהישיבה – שהייתה שותה את המים שרחץ בהם את רגליו (עיין תוס' בקידושין שמביא מירושלמי המעשה שהיא התלוננה לחכמים שבנה מונע ממנה לשתות).
אולי מה שאפשר ללמוד ע"ד הדרש מסיפור זה, מלבד אהבת התורה שבערה בלב האם, עד כדי לשתות את מי רחצת רגליו של בנה, הלא יכלה לבטא באופן אחר הערכתה לתורת בנה- יכלה לקחת את כתבי חידושי תורתו ולנשקם, או לקחת את שיירי מאכלו ולאכלם, אולי יש בהתנהגותה מסר נוסף: היא חיפשה להראות ולבטא את גודל אהבתה, דווקא בכך שלקחה דבר המאוס ביותר, ורצתה להראות כמה אהבת התורה שלה גדולה, שגם דבר מאוס שלו- חביב עליה.
ע"כ, אולי נלמד גם אנחנו מסיפור זה, לבטא את האהבה לבנינו וללימוד תורתם בדברים הקשים יותר, וגם אם איננו בדרגה של אמו של רבי ישמעאל, לשתות את מי רחצת רגליו, לפחות נבטא אהבתנו לבחורים היקרים, ביכולת שלנו להכיל גם דברים והתנהגות שלו שלא נושאים חן בעינינו.
אנו שומעים את כל שיחות המוסר של רבני הישיבות, על ניצול תקופת בין הזמנים לעלייה רוחנית. א"כ, אולי תפקידנו לעקוב אחרי בננו שבאמת מנצל תקופה זו כראוי, ולהעיר לו ולנזוף בו כאשר לא מנצלה?
- לענ"ד, חלוקת העבודה בין הצוות להורים צריכה להיות ברורה, ואסור לנו כהורים להתבלבל מה תפקידנו. הצוות מצדו תובע מהבחורים לנצל את תקופת בין הזמנים לעלייה רוחנית, כי זה באמת תפקידם – בהיותם מופקדים על עלייתם הרוחנית של הבחורים, אבל ההורים היקרים אינם 'משגיחים', ואין תפקידם לרדוף אחרי הבחור עם הערות על כל צעד ושעל. עלינו לזכור שבתוך המסגרת – כמעט על כל בחור עוברים קשיים, אם זה במערכת סדרי הישיבה, אם זה בחיי החברה הישיבתיים או התמודדויות רוחניות. ההורים לא תמיד יכולים להבין את המתחולל בליבו של הבן יקיר, אבל בעולם הישיבות – בחורים עוברים המון קשיים, התמודדויות, ניסיונות ומשברים. לרוב הם לא משתפים אף אחד, ולפעמים סובלים ייסורי נפש עצומים. הלב כואב כאשר רואים בחור צעיר מתמודד מול קשיים. מי יבין אותו אם לא ההורים היקרים שלו.? לכן, כאשר הם מגיעים הביתה, זה הזמן לתת להם כוח, אהבה, הערכה. 'בין הזמנים' נועד לרענן את הבחור, להטעין את מצברי הנפש שלו בחוויות רוחניות, ובתחושת שייכות משפחתית. ולכן בנוסף, אנו כהורים, צריכים לזכור גם בימים העמוסים של ערב פסח, שיותר משחשוב לנקות חלונות ותריסים… נחוץ לפנק את נפש בחורינו בהערכה, בתחושות נעימות, להמתיק את תקופת 'בין הזמנים' והשהות בבית. וגם ברגעים שמכעיסים אותנו, בכך שלא מנצלים את זמנם היקר, "פעמים שאתה מתעלם", יש וצריך לקבל בהבנה וברוגע את הצורך הנפשי של הבחור, להרפות ממתח הלימודים ומהסדר הקבוע שלו ולהחליף אוויר ואווירה.
מה הפתרון בפועל, כאשר האבא כן מרגיש צורך כל הזמן להעיר לבנו?
- אפשר לחשוב טוב, מה הנושא המרכזי שלדעתי תפקידי לדרוש מהבחור ולא לוותר לו. ובעניין זה לשוחח איתו ולהסביר לו בנעימות בתחילת 'בין הזמנים', שנושא זה הוא חוק ולא יעבור, ורק על זה להעיר, אבל גם בחכמה ובכבוד.
פעם שאל אותי הורה של אחד התלמידים, מה לעשות שכל בין הזמנים יש אווירה עכורה בבית, מכיוון שלא מצליח להבליג ומעיר לבנו על כל חריגה מהציפיות שלו, והבן מגיב וכו', אמרתי לו, שינסה בין הזמנים אחד לקבל על עצמו לא להעיר לבנו יותר מהערה אחת ביום, כך שלפני כל הערה היה צריך לחשוב – האם עכשיו זה המקרה הקיצוני שעליו צריך לבזבז את זכות ההערה שלו? וכך סיפר לי שבסוף בין הזמנים כמעט ולא העיר כלל, וכך נבנתה אווירה חיובית ונעימה, שבפועל תרמה והועילה ברוחניות יותר מכל ההערות בכל השנים.
כל אבא בביתו הוא המחנך והמנהיג של הבית, ומנהיג צריך לשלב באישיותו ב' תפקידים סותרים, וכדברי חז"ל על מנהיגם של ישראל משה רבינו, בביאור שמותיו המרמזים על מהותו (מגילה יג ע"א עיי"ש): "גדור – שגדר פרצותיהן של ישראל, חבר – שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים", וזו היא הצלחת המנהיג: באם מצליח לשלב בין ב' התפקידים, מחד לגדור את הפרצות, אך יחד עם זאת לחברם לאביהם שבשמים, והוא העיקר. וכל מחנך ומנהיג צריך תמיד בחכמה ואומנות, שילוב של ב' כוחות: מצד אחד לגדור פרצות, להציב גדרים וסייגים חזקים על בניו וחניכיו, ובזה צריך להיות איתן וחזק כצור חלמיש! אבל יחד עם זה צריך לגדור באופן כזה, שמחובר באהבה וידידות לחניכים, והמשטר לא מפריע לקשר הרגשי העמוק, שבכוחו מצליח לחבר את לבם של בנים לאביהם שבשמים.
כיצד באמת אפשר לעודד את הילד להשקיע מיוזמתו בלימוד?
- כדאי מאוד להציב אתגרים לימודיים לכל ילד לפי רמתו. לנסות לאתגר את הבחור בתוכניות ספציפיות נחמדות, בדברים שמושכים את ליבו- כגון ללמוד עד פסח פרק 'ערבי פסחים' או הלכות ליל הסדר. אפשר לעשות זאת במסגרת מבצע עם תמורה, אך עדיף להעניק לו סיפוק מעצם האתגר, וחווית הצלחה בלימוד עצמו, ע"י שיסכם את זה בכתב או אפילו ימסור שיעור במסגרת המשפחה וכדו'.
ובחור בוגר – אפשר לעורר בו מלבד המטרה המרכזית לעשות נח"ר לבוית"ש, גם שאיפה ממוקדת ומשאת נפש, להרחיב ידיעות בש"ס ופוסקים, כגון ללמוד כל סדר 'מועד' או ללמוד קצוה"ח או 'שב שמעתתא' על הסדר, כל בחור לפי כשרונותיו וכוחות נפשו. וכאשר יש לו משאת נפש, אזי כלשונו של רבינו אברהם בן הרמב"ם: "היודע משאת נפשו ייקל בעיניו לעזוב כל הון שבעולם". הרי מעצמו רוצה להתקדם אליה, ומסכים להקריב הכל בשמחה כדי להתקדם בשאיפתו הקדושה.
מה עושים עם בחור שמתקשה לקום בבוקר בימי בין הזמנים?
- אולי כדאי לשנות חשיבה: במקום לחשוב איך להעיר אותו או "איך להוציא אותו מהמיטה", עלינו לחשוב איך לגרום לו שיהיה לו נחמד לקום מעצמו. שהקימה בבוקר תהיה חווייתית. לפעמים אפשר ללכת יחד להתפלל במקום שנחמד לו להתפלל (אולי פעם בשבוע כותל, קבר רחל), לחילופין אפשר לדאוג שמיד בבוקר, לאחר שחרית, יהיה בבית את החלק המעניין והנעים של היום, כך ש"יהיה לו בשביל מה לקום". הכול לפי רמת הילד. יש מי שיעזור לו לקום באם יודע שיש ארוחת בוקר משפחתית עשירה, ויש מי שדווקא עבודות מעניינות בניקיון הבית מושכות אותו.
הפתרון הטוב ביותר הוא, תמיד כאשר לא חושבים רק על התוצאה אלא מטפלים בשורשים. וע"כ, כמו בכל דבר, צריך להתעמק מה השורש של הקושי. לפעמים זה עניין טכני של שינה מאוחרת בלילה, וכדאי להתחיל את השינוי בלילה, לעשות מצב שינה בשעות מוקדמות יותר, ע"מ שגם האיחור של הבחור שצריך לישון אחרי כולם… לא יהיה מידי מאוחר. בכל מקרה, צריך לדאוג שנושא הקימה לא יעכיר את כל אווירת בין הזמנים בבית.
חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה
אני עורך עבודה על אדיסון
חיפשתי חומר עליו
וגוגל הביא אותי לכאן 'בהשגחה' לראשונה בחיי
חבל שלא קראתי לפני החופשה
הילדים שהגיעו מהמכינה היו מרוויחים, אבל אפצה אותם בחופשה הבאה…
זה תשובה לתגובת ה'קנאי' שכתב נגד הכותרת היפה והמושכת שבסוף הביאה לי גם את דברי חכמנו ז"ל
זכור נא את דברי חז"ל חכמה בגוים תאמין… והסיפור על אימו של אדיסון הוא בכלל חוכמה זו.
באהבת ישראל
אוריאל שביט
לאחר הכותרת שלי אין צורך להרחיב במילים
אשמח לקבל ממי מכם טלפון של היועץ הנ"ל להתייעצות נוספת
חיי וחיי בני השתנו
בשמי ובשמו תודה לארגון אחינו
תודה והערה
ראשית ברצוני לומר תודה לארגון "דרשו"
על כל עולם התוכן שלכם הגיליונות הנפלאים והחומר העשיר
ובמיוחד על הכתבה המרתקת והחכמה הזו שבטוחני שהועילה מאוד לכל מי שקרא אותה, ובאמת כדאי להמשיך בהבאת מאמרים חינוכיים שיש בהם תועלת למען דור העתיד של כלל ישראל.
אך רציתי להעיר על הכותרת מדוע צריך להדגיש מתוך המאמר דווקא את הסיפור על אדיסון הגוי
ולא את הסיפור המרגש מחז"ל על אימו של רבי ישמעאל ששתתה את מי הרחצה של בנה.
מאמר מאוד מיוחד ומרגש
ממש שינה לי את הגישה לבחורים שחזרו מהישיבה
היה כדאי להוסיף טיפים למעשה כדוגמת העצה לאבא לא להעיר יותר מהערה אחת ביום