"וּבְךָ בָּחַר ד' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים י"ד, ב')
על חשיבות ענין הכרת הטוב, אנו למדים ממעשה שארע בסלבודקא, ומתגובתו של הסבא זצ"ל למראהו: באחד הימים הגיע לסלבודקא סיני הלבוש בתלבושת סינית אופיינית. מראהו הבלתי שגרתי משך תשומת לב מצד הילדים, והם החלו לרדוף אחריו ברחובות העיר ולצחוק עליו.
תוך כדי מרוצה הבחין בהם הסבא. הוא הרים את מקלו וגער בילדים: "הסתלקו מכאן! אינכם מתביישים לצחוק ממנו?! הלא אנחנו שותים את התה שלהם!…". פלאי פלאים!
אמנם אין שום הצדקה לצחוק וללעוג מאף בן אדם, אולם הסבא זצ"ל תבע לחדול מן ההצקות הללו בשל הכרת טובה לבן האומה, שמשם בא התה שממנו אנחנו נהנים!
בפורים, לאחר קריאת המגילה, אנו מזכירים לטובה את חרבונה, שהיה אחד מסריסי המלך, ואמר לפניו: "גם הנה העץ אשר עשה המן…" (אסתר ז', ט'). והנה, רש"י מפרש, שיש אומרים שהיה זה אליהו הנביא בדמות חרבונה.
ולפי זה הענין תמוה – מדוע אנו מזכירים תמיד את חרבונה לטובה? מה עשה עבורנו? – אלא מובא בספר 'הערות', שכיון שאליהו הנביא השתמש בצורתו ובתמונתו, מחייב הדבר הכרת הטוב, לזכרו לנצח ולהודות לו.
(רבי דורון דוד גולד)
●●●
לפנינו מעשה נוסף בגודל חיוב הכרת הטוב, שסיפר הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א:
"באופן קבוע, כאשר הייתי מדבר עם מרן הרב שך זצ"ל, היו פניו שוחקות ומאירות. פעם אחת זכורה לי, שהחמיץ פנים בדברי עמו, וגופא דעובדא הכי הוה:
"בעבר כיהנתי כמגיד שיעור בישיבתו של הגר"ח סרנא זצ"ל לצעירים. בדיוק באותה תקופה הוא עסק בהקמת ישיבתו הגדולה, ורצה שבחורים ממסיימי הישיבה לצעירים יעלו לישיבתו. היו שם בחורים מצויינים ממש, אלא שהם מצדם לא רצו בכך – הישיבה חדשה ומי יודע אם תצלח דרכה…
"הלכתי אני, ועמי רבי אליעזר גולד שליט"א אל מרן הרב שך זצ"ל, והצענו לפניו את הנידון. שמע את הדברים והגיב: 'ומה עם הכרת הטוב שהם חייבים?'. חשבתי ואמרתי סברא כזו: 'את מי הוא רוצה לישיבתו – את המצויינים, ולהם הרי אנחנו צריכים להודות, על שהסכימו ללמוד בישיבתנו. כלום מחוייבים הם בהכרת הטובה?'
"רק שמע מרן זצ"ל דברים אלו – עוות והחמיץ פניו, כאחד ששמע בשורת איוב. נראה היה כי תכף ישלחני מביתו… מתגובתו של מרן זצ"ל הבנתי שאינני צודק, ומכאן נבין הכרת הטוב עד היכן היא"…
●●●
אם הבנים שמחה
סיפר רבי אליעזר יודקובסקי :
נכסי הברזל שמורישים הורים לילדים, אינם נמדדים בגובה הרכוש – אלא במידות הטובות ובחינוך שהעניקו להם.
אספתי כסף לצרכי צדקה, והתעניינתי אודות אפשרויותיו הכלכליות של יהודי פלוני, זקן בן למעלה מתשעים שנה. "הוא?", הנידו האנשים ראש בחמלה, "עשיר גדול וקמצן מופלג! בחיים הוא לא ייתן שקל לצדקה!".
"אני אצליח להוציא ממנו", הכרזתי, "אפעיל עליו את כל הכישורים שלי בענין!"…
לשמע הצהרתי אמר אחד השומעים: "כמה שתצליח להוציא ממנו לצדקה – אני אתן לך פי עשרה!".
"אתה רגוע" – החזרתי לו – "אבל תתכונן לפשיטת רגל!"…
הלכתי לבית הזקן וישבתי בביתו במשך שעתיים. הוא הראה לי שבנק המזרחי העלה והוריד את הריבית, והכניס אותו לצרות צרורות. כעת הוא נשאר 'רק' עם שמונה עשר מיליון שקל פה, וארבעה עשר מיליון שם… לבסוף הצלחתי לשכנע אותו להרים תרומה יפה, והוא הבטיח שבראש חודש ייתן לי שיק.
"תתכונן" – אמרתי ליהודי שהתווכח אתי – "המצב גרוע…".
הגעתי אליו בראש חודש מלא בתקווה – הוא הושיט לי בחגיגיות שיק על סך שמונה עשר שקלים… עד היום הוא שמור אצלי למזכרת…
העשיר חי אחר כך עוד שנתיים, ובהן נהנה מעושרו. כיום הוא בעולם שכולו טוב – ודבר לא נותר לו!
אדם-אדם, כמה אומלל הנך! וכי סבור אתה שילדיך יודו לך על הנכסים שהשארת עבורם?! דע לך, כי ככל שהשארת יותר, כך הם יריבו יותר!
שמעתי על מיליונר שהשאיר ירושה של חמישים מיליון דולר – וילדיו רבו ביניהם, מי צריך לשלם עבור המצבה… לעומת זאת, סבתי ע"ה מצד אמי, לא השאירה שום נכסים, מלבד דירה. במשך חמש עשרה שנה 'רבו' ששת האחים והאחיות, כשכל אחד מסביר מדוע לא מגיע לו לקבל את הדירה… האחיות טענו שבנות אינן יורשות, ולכן הן לא צריכות לקבל. הבן הגדול טען שהוא כבר זקן, ובין כה וכה אינו צריך את הכסף, בן אחר טען שכשקנו את הדירה הוא לא היה שותף בכסף, ולכן לא מגיע לו…
חמש עשרה שנה הם רבו – והדירה נותרה שוממה!…
אמרתי לאמי: "איני יודע מה הירושה שאת תשאירי, אבל החינוך המיוחד הזה שהטבעת בנו – שווה מאה בניינים במרכז תל אביב!".
(מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')