"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
תקופת מחלתה האחרונה של הרבנית שיינא חיה אלישיב ע"ה, אשת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היתה תקופה קשה לכל בני הבית. מחלת הריאות הקשה שתקפה אותה הקשתה את החיים עד מאוד.
סבל קשה היה גם מנת חלקו של בעלה – הרב אלישיב, באותה תקופה, אך דווקא אז, במצב קשה זה, השתדל לאמץ חיילים לתורה בכל כוחותיו. בזמן כזה, כשסדרי החיים משתבשים כליל, אזר כוחות והתגבר פי כמה לשמור את סדרי חייו הקבועים במסמרות מקדמת דנא.
תלמידיו, שומעי השיעור הקבוע בבית המדרש "תפארת בחורים", טוענים בלהט שמתוך אלפי השיעורים ששמעו ממנו במשך שנים רבות, היו השיעורים שנאמרו בתקופת מחלתה של הרבנית ע"ה השיעורים החזקים ביותר.
ואף הסבר יש בפיהם לפשר העניין: ככל שהתגברו המפריעים לריכוז המחשבה, לא נתן רבינו לעצמו להיסחף אחריהם. אדרבה, החל לשאוב תעצומות נפש מרוחו הגדולה, והגביר פי כמה וכמה את כוח ריכוזו. אותות המלחמה על ריכוז המחשבה ניכרו היטב לפי התוצאות. ככל שהתגברו המפריעים – התגבר גם הכוח הנגדי, עד שנסתיימו בניצחונו הגדול בס"ד.
מסלול הייסורים
תופעה זו היתה מפליאה לכל מי שזכה להתבונן בה. רבינו שרוי היה בזיקנה מופלגת. עבר זה מכבר את גיל המאה שנה, גופו לא תפקד, והיה מלא בייסורים ובמכאובים שהתעוררו בכל יום על כל צעד ושעל. וכלפי חוץ, אין איש רואה מאומה…
למרות הייסורים והמכאובים המשיך לעסוק בתורה למעלה משמונה עשרה שעות ביממה – ברציפות, בהתמדה, בשיא החיוניות כבימים ימימה. הוא לא ויתר לעצמו ולא כלום, לא פסק לרגע מריכוזו המופלא ולא החליש את עוצמת לימודו…
מתי מעט שהורשו להתבונן בצורת לימודו, היו עומדים ומשתאים למראהו של הארי הזקן שגופו אינו מציית לו כמעט, והוא מלא חיוניות כבחור צעיר. צורת לימוד כזאת, בהתלהבות ובריכוז, נדיר למצוא אף בקרב בחורי ישיבה צעירים שכוחם עימם.
בסוף ימיו כמעט ולא יכול היה לילך ברגליו, זקוק היה להישען בכל פסיעה מפסיעותיו, ועם זאת לא וויתר על תפילות בציבור בבית מדרשו, ועל השיעור הקבוע שבצלו הסתופפו מיטב תלמידי החכמים שבדור.
בתולדות כלל ישראל לא זכורה תופעה כזאת. לא רבים זכו להגיע לגיל שכזה, להיות אפופים בייסורי זקנה כאלו, ולהמשיך את סדר יומם כמו בזמנים שהיו בשיא הרעננות.
תמיד ידענו שנהיה יתומים
הרבנית ישראלזון תחי', בתו של רבינו, מתארת בפנינו את הווי חייה במשך שנות ילדותה. לפליאתנו היא פותחת במשפט דלהלן: "במשך כל ימי ילדותנו ידענו – אני, אחי ואחיותי – שלבסוף נגדל כיתומים". כשאנו תמהים על אמירתה, לנוכח העובדה שרבינו הגיע לזקנה מופלגת בצלילות דעת, בכוח ובגבורה, היא ממשיכה ומספרת:
היה בירושלים יהודי שקראו לו ד"ר אהרונוב. הוא היה הרופא של הבריסקער-רב, ואבא היה חביב עליו עד מאוד, לכן, תמיד לאחר שבא מביתו של הבריסקער-רב הוא היה פוקד את ביתנו ומשגיח על בריאותו של אבא. ד"ר אהרונוב היה סבור תמיד, שאבא לא יחיה זמן רב בזה העולם. מרגע לידתו היה אבא חלש באופן בולט. הסבתא הרבנית חיה מושא ע"ה, בתו של בעל ה"לשם", סיפרה לנו שלא היתה מחלה שלא עברה על אבא בימי ילדותו.
אני זוכרת שד"ר רחמילביץ, שבא לטפל באבא יחד עם ד"ר אהרונוב, היה תמיד מתבטא ואומר: "אפשר לנסות את כל התרופות ואת כל הטיפולים עליו, אבל חבל על המאמץ הוא לא יאריך ימים. מבחינה רפואית אין שום סיכוי לאדם בעל גוף חלש כזה לשרוד, הוא לא יחיה הרבה שנים". כך הם היו אומרים תמיד, ואנחנו הילדים תמיד פחדנו שנישאר יתומים בגיל צעיר.
לא אשכח שכילדה, היה ד"ר אהרונוב מבקש ממני לבדוק לאבא את הדופק. מה אומר ומה אדבר, הדופק שלו היה כל כך חלש שזה היה נורא. מעולם לא היה הדופק במהירות הרצויה. מה שהפליא אותנו תמיד הוא, שכשהיה מגיע ללמוד, הוא קיבל כוחות כאלו שלא מעלמא הדין. מעולם לא ידעתי מנין הוא שואב כוחות להשקיע וללמוד בעוצמה כזאת.
גם לאחר נישואי הייתי נוהגת לשבות בביתו פעם בחודש באופן קבוע. בעלי הגאון רבי יוסף ישראלזון זצ"ל, היה תמיד אומר לי, שהלימוד של האבא הוא מעל לדרך הטבע ואין לו שום פשט בחוקי המציאות. הוא היה אפוף מחלות, לחץ דמו גבוה תמיד, התיאבון עזב אותו לפני שנים וקשה היה לו לאכול – אך עם כל אלו היה עוסק בתורה בהתלהבות ובמלוא כוחותיו.
לפעמים בליל שבת, היינו רואים אותו חלש עד אימה, חיוור לחלוטין. האמת היא שההגדרה 'חיוור' אינה נכונה. הוא היה שקוף מרוב חיוורונו! תמיד פחדתי, מי יודע אם יעבור את הלילה בחיים. בלילות שבת לא הייתי מסוגלת להירדם מן הפחד והחשש אחר שראיתי אותו.
כל זאת עד השעה 2:30 לפנות בוקר. אז, בשעה הקבועה לתחילת הלימוד, הייתי שומעת את קולו בוקע מחדרו, לומד בקול רם ממש, כאילו חברותא יושב לצידו, והוא מסביר לו את הגמרא. אז היתה נפשי נחה עלי, עכשיו אני יודעת שהוא חי. צורת הלימוד שלו לא השתנתה מעולם. מאז שנות ילדותי המוקדמות אני זוכרת אותם ניגונים, את הלימוד בקול רם, כשהוא מסביר לעצמו את דברי הגמרא כאילו מישהו יושב לצידו.
גם בשבת בבוקר היינו אוכלים עמו את סעודת השבת. באמצע הסעודה הוא היה ממש מתמוטט, נרדם תוך כדי האכילה, בקושי מכניס משהו לפה מרוב חולשה. בשבתות כאלו הייתי בטוחה שהוא לא יהיה מסוגל לומר את השיעור אחה"צ, אך כשהגיע זמן השיעור ראיתי אותו הולך בגבורה לומר את השיעור.
לאחר מכן הייתי שואלת את בעלי זצ"ל איך היה השיעור. הוא היה אומר לי: "גיוואלדיג (מיוחד), ממש מעל לדרך הטבע. כשהוא אומר את השיעור, הוא נראה כמו בחור בן 18 בשיא כוחו".
בסעודה שלישית שוב נשמט ראשו בחולשה.
בעלי זצ"ל תמיד היה אומר, שהלימוד שלו הוא מעל לדרך הטבע. הוא מקבל כוחות עצומים שלא מעלמא הדין, כדי ללמוד תורה וללמדה לאחרים.
בעלי זצ"ל היה איש שקט מטבעו, חייתי עמו שנים רבות ומעולם לא ראיתיו מתלהב או יוצא מגדרו. רק כשהיו מדברים אודות הלימוד של אבא, הוא היה מתלהב ומתפעל עד בלי די, היה מתאר וחוזר ומתאר את מצבו, את חולשתו ואת צורת לימודו בכוחות עצומים למעלה מגדרי הטבע.
(מתוך 'גדולה שמושה')