בליל שישי ו' טבת תש"פ הסתיים המסע שלי בן שבע וחצי שנים אל היעד הנכסף – שלושה כרטיסים לאירוע סיום הש"ס המרכזי שע"י 'דרשו' במחזור הי"ג של הדף היומי ב'יד אליהו'.
הסיפור מתחיל לפני שבע וחצי שנים. באירוע סיום הש"ס בחודש אב תשע"ב, אבי מורי ר' לוי בן אלעזר יעקב זצ"ל, שנבחן במסגרת 'הדף היומי בהלכה', היה זכאי לכרטיס, וכך הזמין שלשה כרטיסים לאירוע סיום הש"ס של 'דרשו' ביד אליהו. בסופו של דבר הגיעו אך ורק שני כרטיסים, והיה צריך לבחור מי הולך עם אבי, ומכיוון שלי היה כרטיס לאירוע סיום הש"ס המרכזי בירושלים, היה ברור שאחי הצעיר הוא זה שילך עם אבי לסיום, ואכן זה מה שהיה, אחי הלך ואני לא זכיתי להיות בארוע.
בחודש אלול תשע"ב, ביום ראשון של השבוע בו התקיים המבחן הראשון במסכת ברכות, בשעות הבוקר, נופלת לי מחשבה ששינתה לי את החיים לשבע וחצי שנים הבאות. עשיתי לעצמי חשבון כזה: בסיום האחרון שהיה לא הצלחתי להשיג כרטיס לאירוע, אז איך אני דואג לעצמי לכרטיס לסיום של המחזור הבא?… ודבר נוסף שעולה לי במחשבה: הרי יש לי שני ילדים קטנים, שבעזרת ה' בסיום הבא, טבת תש"פ, הם כבר יהיו בגילאי 9 ו-10, אז גם אם אבי יוכל להשיג עבורי כרטיס, הרי אני צריך לדאוג גם להם לכרטיסים, כדי שיזכו להיות נוכחים באירוע כזה של חיזוק והוקרת לומדי התורה.
וממחשבה למעשה, אני מחליט כך: שלושים דף גמרא הם לא הרבה יותר מהעשרה דף גמרא רש"י תוספות שעליהם אני נבחן מדי חודש בכולל. וגם, תשעים מבחנים – שבע וחצי שנים, כמה שזה הרבה, זה לא הרבה. נטלתי אפוא את מקל הנדודים, ויצאתי לדרך, דרך ארוכה שאורכה שבע וחצי שנים טובות, ובסיומה – היום ליל שישי ו' טבת תש"פ, אני יכול לברך על המוגמר. היעד הושג, שלושת הכרטיסים בידי…
הדבר החשוב פה בכל הסיפור הוא לא רק שהכרטיסים הנכספים בידי, אלא גם העובדה שזכיתי לקנות חלק מכובד בידיעת הש"ס. אין לך סיפוק גדול יותר מללמוד את הגמרא ולראות שאתה זוכר את הגמרות מכל המסכתות. הלימוד, הסיכום, החזרה והמבחן, משאירים אותך קשור עם דפי הגמרא ולא נותנים להם להישכח ולעבור הלאה.
נכון, היו מסכתות יותר קלות והיו מסכתות יותר קשות, היו במשך השנים תקופות יותר קלות, והיו תקופות יותר קשות ועמוסות, אם אלו התקופות של לפני ואחרי לידות הילדים שיחיו, ואם אלו שמחות שונות, וכן הרחבת ושיפוץ הבית לפני מספר שנים, וכמובן, ידידינו "היצר הרע" שכמעט בכל מבחן התייצב מחדש, אבל זכיתי ובסייעתא דשמיא גדולה המבחנים היו אצלי כחוק ולא יעבור. על שום מבחן לא ויתרתי. היעד היה כל כך חזק, שלא יכולתי לחשוב על אפשרות שלא להיבחן. היה לי גם חשש שאולי לא אוכל לעשות את המבחן הבא אחריו, ואז אפלט מהזכאות למלגה, ומי יודע אם אזכה להגיע אל היעד הנכסף – כרטיסי כניסה לסיום הש"ס במחזור הי"ג.
כך בסייעתא דשמיא גדולה זכיתי להבחן מבחן אחרי מבחן, וכמובן מעל הכל, הרווח המידי הוא לקנות עוד חלק ועוד חלק בש"ס עד לסיומו בשעה טובה ומוצלחת בשבוע האחרון, לאחר המבחן על סוף מסכת נדה, מבחן מספר 90.
במשך השנים חשבתי לעצמי: הרי אני בדיוק כמו אותו משוגע וה'קמצוץ טבק' מהסיפור הידוע של ה'חפץ חיים'… אותו משוגע שלא קיבל טבק אחרי התפילה בליל שבת, והחליט לצעוד שעות אל העיר הסמוכה כדי להשיג לעצמו טבק, ולמחרת בשבת בבוקר חזר וכולו זורח על הקמצוץ טבק שיש לו בידיו. הרי גם אני החלטתי להיבחן תשעים מבחנים במשך שבע וחצי שנים, בשביל מה? בשביל כמה כרטיסים לאירוע סיום הש"ס?! אבל סופו של אותו סיפור הרי ידוע, שה'חפץ חיים' שמע את צחוק המתפללים, ואז הוא אמר: "הנשמה שלנו הגיע לכאן ממרחקים, הלוואי ונחזור עם קמצוץ טבק"…
גם אני, היום, לא אכפת לי שיצחקו עלי, אבל דברי החפץ חיים מהדהדים גם פה: "הלוואי שאחרי שבעים שנות לימוד בעולם הזה, נצליח לחזור למעלה עם קמצוץ ש"ס בבלי. הלוואי שאצליח לחזק בקרב לומדי הדף היומי, את הידיעה, שכל אחד ואחד יכול להיבחן ולהצליח במבחני 'דרשו', רק צריך רצון גמור ועיקש, וגם יעד, יעד חזק לזכות להיבחן ב'דרשו' על כל הש"ס, ולקנות חלק חשוב ומרכזי בידיעת התורה.