הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
בסיום מסכת אנו אומרים: "לא נתנשי מינך מסכת… ולא תתנשי מינן". אנו מתפללים שלא נשכח את המסכת ושהיא לא תשכח אותנו.
מה הכוונה שהמסכת לא תשכח אותנו? סיפר הגאון הגדול רב"מ אזרחי שליט"א: בעיירה מיר היה תלמיד חכם בשם רבי משה, שלמד תורה מבוקר ועד ערב, עם חברותא בשם רבי נחום. התמדתו היתה גדולה, שגם לארוחת הצהרים לא שב לביתו, ושליח הביא את ארוחתו לבית המדרש. פעם הגיע השליח עם האוכל לבית המדרש, ומצאו נעול. השליח החליט לטפס דרך החלונות ולבדוק מה קורה בבית המדרש.
נגלה לעיניו מחזה נורא הוד. רבי משה עמד לפני ארון הקודש הפתוח, וצעק: "מסכת בבא קמא – מה יהיה עם ר' נחום, שנחלה במחלה קשה? מסכת יבמות – וכי תוכלי לשכוח את כל הפעמים שלמדתיך ביגיעה ובעמל?! בבא מציעא – האם תשכחי את החולה הלא למדנו אותך פעמים רבות!…
■ ■ ■
בימים אלו, כשעם ישראל מנקים את הבית ומבערים את החמץ, ישנם רבים וטובים, בעיקר בכורים, המקדישים זמן ללימוד מסכת, כדי לסיימה בערב פסח הקרב.
במסכת שבת נאמר: "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן", ומכאן המקור לערוך סעודה בסיום מסכת.
הגמרא אומרת שיום ט"ו באב נחשב ליום טוב, בגלל סיום מצות כריתת העצים לצורך המערכה. וכתב הנימוקי יוסף: "ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה, היו עושים שמחה גדולה". ובהמשך דבריו הוסיף "שיש מנהג לשמוח בענין מצוה, עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויום טוב". לאור זאת כתב הרמ"א (יו"ד רמו, כו) "כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". מקור נוסף למנהג מביא הבית יוסף מדברי מדרש שיר השירים: "ויעש שלמה משתה לכל עבדיו", מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה", ולפי דברי חז"ל אלו, כתב הטו"ר שנהגו לעשות "משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה", כמנהגינו בשמחת תורה.
המהר"ם מינץ כתב: "וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים". מדבריו למדו הפוסקים שאין חיוב לערוך את סעודת המצוה מיד בסיום הלימוד, אלא יכול לשייר מהלימוד מעט ולהמתין עד שעת כושר המתאימה לעריכת סעודת המצוה לכבודה של תורה. החוות יאיר כותב שניתן לערוך את סעודת הסיום גם ב"יום של אחריו כנהוג, שהרי שלמה המלך עשה משתה ז' ימים, ואפשר שגם אחר כך". ואמנם המשנה ברורה בהלכות "תשעת הימים" כתב "ומכל מקום אם לא נזדמן בלימודו הסיום, לא ימהר או יאחר בשביל זה".
המהרש"ל הוסיף וחידש מסברא שאפשר לברך בסעודת סיום את ברכת "שהשמחה במעונו", היות ש"אין לך שמחה יותר לפני הקב"ה אלא ד' אמות של הלכה". אך כתב: "וכן הוריתי פעם הלכה למעשה, ונתבלבלה השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי שלא שמעו מעולם דבר זה".
המהרש"ל מוסיף וכותב דבר נפלא, ש"אפילו מי שלא סיים מסכת זו, מצוה רבה שישמח את המסיים, דהא אביי, אע"פ שהוא עצמו לא סיים, אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן".
הבכורות מתענים בערב פסח, זכר להצלתם מ"מכת בכורות". את סיום המסכת עורכים הבכורות בעצמם, או שמשתתפים בסיומים של אחרים, כדי להיפטר מהתענית. ראוי שהבעל יביא לאשתו הבכורה דבר מאכל מהסיום, כדי שתאכל ותיפטר מהתענית (לפי שישנם דעות שגם הבכורות הנקבות צריכות לצום, ולא נוהגים כן, אלא האשה תאכל ממאכלי הסיום, למרות שלא השתתפה בסיום עצמו).
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א קנז) כתב שסעודת סיום על לימוד בעיון של ספרי תורה שבכתב, נחשבת כסעודת מצוה, הפוטרת את הבכורים מתענית בכורות. ואכן, הפני יהושע (ברכות יז) ובשו"ת חוות יאיר (סימן ע) כתבו שגם סיום על אחד מכ"ד כתבי הקודש נחשב לסעודת מצוה. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו קסו) כתב ש"נוהגים העולם לעשות סיום בגמר שו"ע או"ח או יו"ד, ואפילו לפעמים רק כשגומרים הלכות שבת וכיוצ"ב". ובשו"ת בצל החכמה כתב שרק סיום על סדר משניות נחשב כסעודת מצוה, ולא על מסכת אחת, היות שאין בזה שמחה כל כך גדולה. וישנם שכתבו שסיום לימוד משניות נחשב רק כשהלומד העמיק בלימוד המפרשים, המצטטים את דברי הגמרא על המשניות. והאחרונים דנו לגבי סיום "מסכתות קטנות" או סיום של ספר הזוהר הקדוש.
בספר דרך שיחה (עמוד רמא) מביא בשם מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א, שאביו זצ"ל הגיע פעם לרבנו החזון איש זי"ע ואמר לו כי בנו שואל שהיות ובכור הוא, ובערב פסח עשה סיום מסכת ואכל, האם צריך לעשות עוד סיום בסעודה שניה, (והיינו שבשאר תעניות מצינו שאם אכל, ממשיך בתענית ואם כן יתכן שגם בתענית בכורות, אם אכל בשעת הסיום, יצטרך לשמוע שוב סיום מסכת כדי לאכול שוב). והשיב החזו"א שאין צריך עוד סיום, וראיה משלמה המלך שעשה שביעה ימים סעודה על סיום בניית בית המקדש, אך אמר מרן הגר"ג שליט"א שלא היה זה משא ומתן בהלכה, כי אם "שיחת חולין" של ת"ח.
הגיב על כך מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א: "אף שיחות חולין של ה'חזון איש', יש בהם דברים של טעם, ומה שתענית בכורות שונה משאר תעניות שבהם אף אם אכל ממשיך בתענית, משום שבכל תענית, מלבד מה שהיום הוא יום תענית יש גם איסור אכילה, ולא כן בתענית בכורות, שמלבד התענית אין כלום".
■ ■ ■
בתחילת השבוע האחרון של "זמן חורף" האחרון, דיברתי בפני בני הישיבה בה אני מלמד בס"ד, על מעלת אלו שלומדים מסכת שלמה. ציטטתי את דברי הזוהר הקדוש הכותב שהלומד מסכת אחת – יורש עולם שלם, והבאתי את דברי הקדמונים שכתבו שישנו יצר הרע מיוחד, המשכנע את הלומד לא ללמוד את המסכת כולה, וכפי שדרשו דורשי רשומות, שסמא"ל הם ראשי התיבות של "ס'יום מ'סכת א'ין ל'עשות". הצעתי לבחורים ללמוד מסכת שלימה ב"בין הזמנים" ואחד הבחורים הציע הציעה מעניינת. "יש עוד שבוע עד סוף ה"זמן". אולי נלמד כולנו יחד את כל מסכת תמיד?".
ההצעה התקבלה. למדנו יחד כל בוקר מסכת תמיד, עם פירוש רש"י והרא"ש, וסיימנו את המסכת כולה. רצינו לחגוג יחדיו, ולכן שאלתי את מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א (באמצעות נכדו, ידידי הרה"ג רבי אריה קניבסקי שליט"א), האם אפשר לעשות סעודת מצוה על לימוד מסכת תמיד, שיש בה רק שמונה וחצי דפי גמרא כשחלקם פרקי משניות, והאם ניתן לפטור את הבכורות מתענים ערב פסח בעריכת סיום מסכת זו. מרן שליט"א השיב שאכן, עושים סעודת מצוה בסיום מסכת תמיד, אך הבכורות אינם נפטרים מ"תענית בכורות" בלימוד מסכת זו, משום ש"אין שם גמרא על חלק גדול מהמסכת", וניתן לסמוך על סיום מסכת זו, רק בשעת הדחק.
("יתד נאמן" ט' בניסן תשע"ז)