יום ראשון כ"ג בניסן תשע"ט
בית המחולק לשני מדורים במחיצה עראית – האם דייריו נחשבים כדייר אחד לענין 'עירוב חצרות'?
שני אנשים המתגוררים בבית אחד, וחילקוהו במחיצה, כדי שיהיה לכל אחד מדור לעצמו, ויש לכל אחד מהם פתח נפרד ליציאה – אם המחיצה שבין המדורים עראית, וכגון שעשויה מיריעת בד (הפרוסה למשך כל זמן שהותם שם, וקשורה היטב, באופן שהרוח אינה מנידה אותה), והיא מגיעה עד לתקרה, או עד לטווח של פחות משלושה טפחים מהתקרה, הדין כך: אם אין דיירים נוספים בחצר, אינם זקוקים ל'עירוב חצרות'; וכן אם יש דיירים נוספים בחצר, אם מניחים את פת העירוב באחד המדורים שבבית זה, הדייר שבמדור האחר אינו צריך להשתתף בעירוב; מפני שהתקרה המשותפת מחשיבה אותם כאחד. אך אם מניחים את פת העירוב בבית אחר שבחצר – נחשבים שניהם כדיירים נפרדים, וכל אחד מהם צריך להשתתף בעירוב.
ואם המחיצה אינה מגיעה עד לטווח של פחות משלושה טפחים מהתקרה – אף אם גובהה עשרה טפחים ויותר – המדורים נחשבים כחדר אחד; ולכן, אף אם מניחים את פת העירוב של החצר בבית אחר, חובת ההשתתפות בעירוב מוטלת עליהם כדייר אחד, ולא כשני דיירים. וכמובן, אם אין דיירים נוספים בחצר, אינם זקוקים לעירוב כלל.
[שו"ע שע, ג, ומשנ"ב כג, כה ו־כו; וראה שעה"צ יח; ביאורים ומוספים דרשו, 19, וראה שם, 20].
בית המחולק לשני מדורים במחיצה קבועה – האם דייריו נחשבים כדיירים נפרדים לענין 'עירוב חצרות'?
בהמשך לאמוּר: אם המחיצה שבין המדורים קבועה, כגון קיר אבן, והיא מגיעה עד לטווח של פחות משלושה טפחים מהתקרה – נחשבים שניהם כדיירים נפרדים לחלוטין לענין 'עירוב חצרות'; ואף אם מניחים את פת העירוב באחד המדורים שבבית זה, צריך הדייר שבמדור האחר להשתתף בעירוב; וכן כשאין דיירים נוספים בחצר, צריכים שני דיירים אלו לעשות עירוב ביניהם.
ואם מדובר באכסניה וכדומה, שיש בה חדר חיצוני ששני המדורים פתוחים אליו, והוא משמש לשניהם כמטבח, וכדומה – יש אומרים שיתכן כי הם נחשבים כדייר אחד; ויש חולקים.
אולם, אם מחיצה זו נועדה לביטול, וכגון שמורכבת מקרשים שמחוברים היטב וקבועים במקומם, אך עתידים לפרקם – יש אומרים שיתכן שדינהּ כדין מחיצה עראית הנ"ל; ולכן, אם אין דיירים נוספים בחצר, אין לברך על העירוב; ועם זאת, אף לדעה זו, אין למחות ביד המברך, כיון שיש מהראשונים שסוברים שבכל מחיצה שהיא אינם נחשבים כדייר אחד.
ואם המחיצה הקבועה אינה מגיעה עד לתקרה – נחלקו הפוסקים אם דינהּ כמחיצה עראית שאינה מגיעה לתקרה, או שמחיצה קבועה דינהּ בכל מקרה כמחיצה המגיעה עד לתקרה.
[שו"ע שע, ג, ומשנ"ב כא, כה, כז, כח, כט, ל, לא ו־לב, ושעה"צ יד; וראה שם טז; ביאורים ומוספים דרשו, 21, 22, 24 ו־31]
אדם המתאכסן בבית חבירו – היתכן שאוסר עליו את טלטול חפצים לחדרו ללא עירוב חצרות?
אדם המתאכסן בבית חבירו למשך זמן ממושך, ומתגורר בחדר נפרד, ואוכל וישן בחדר זה, ויש לחדרו כניסה נפרדת – דנים הפוסקים באֵילו תנאים נחשבים הם כדייר אחד לענין עירוב חצרות.
ושלושה נתונים אלו מרכיבים דיון זה: א. כשהאכסניה היא ללא תמורה – יש לטעון שבעל הבית אינו משאיל את ביתו על דעת שיֵאסר עליו טלטול חפצים מחדר לחדר בשבת. ב. כשהמטבח משותף לשניהם, יש להחשיב את כל הבית כמקום דיור משותף. ג. כשבעל הבית רשאי להוציאו מרשותו בכל עת, וכגון שלא סיכמו מראש על שהות למשך זמן מסוים, יש להחשיבו כאורח בעלמא, שאינו נחשב כדייר נפרד (ראה שו"ע להלן, ח).
יש אומרים שכאשר האכסניה היא ללא תמורה, והמטבח משותף לשניהם – הרי הם נחשבים כדייר אחד אף באופן שבעל הבית אינו רשאי להוציאו בכל עת, וכגון שסיכמו מראש על שהות למשך זמן מסוים; ומאידך, כשבעל הבית רשאי להוציאו, הם נחשבים כדייר אחד אף אם המטבח אינו משותף לשניהם.
יש אומרים שרק באופן שבעל הבית רשאי להוציאו הם נחשבים כדייר אחד. ויש אומרים שרק בצירוף כל הנתונים – דהיינו שהאכסניה היא ללא תמורה, ובעל הבית רשאי להוציאו, והמטבח משותף – הם נחשבים כדייר אחד.
[שו"ע שע, ג, משנ"ב לג-לה, וביה"ל ד"ה אינם; ביאורים ומוספים דרשו, 30; וראה שם, 25, 28 ו־29]