שנים רבות נהג רבינו לפרוש, עם עוד יחידי סגולה, בצהרי היום, לעזרת הנשים שבהיכל ישיבת 'עץ חיים' לאמירת תיקון חצות. ומ"מ, כשנשאל בשנים המאוחרות מאחד ממקורביו אם לנהוג כן, היות ואיננו רואים שמקיימים מנהג זה, ענהו: "בכל כגון דא יש לנהוג כמנהג בני התורה החשובים, ואמנם בצעירותי היו כל הציבור אומרים תיקון חצות, גם הצעירים, אבל כבר אז היה הדבר נראה אצל חלק מהם כפעולה חיצונית ולא מהרגש אמיתי, וכל שכן בזמננו, זה שגם האוירה שהיתה אז בהרגשת ימי החורבן נתמעטה הרבה". עכ"ד.
ורבות התאונן רבינו על מיעוט הרגשה זו, שהיתה נחלת כל ישראל בכל הדורות, בפרט בימי בין המצרים, אשר כובד הראש ורושם הימים היה ניכר על פני כל, ומשנכנס אב עוד יותר מכך, וביחוד בעיה"ק ירושלים, ורבים נהגו ללבוש מלבושים פחותים כל ימי בין המצרים, גם נהגו לומר משנכנס אב "שומר ישראל" שבתחנון, בנעימה מיוחדת של צער ושברון לב, וכהנה הרב פעולות והנהגות לעורר צער החורבן, ובדורנו – משנתרחב ונתגדל ב"ה הישוב בארה"ק – ירדה פלאים (וסיפר בן רבינו, הג"ר ברוך ז"ל, שפעמים רבות במשך השנה, כשלא היה איש בבית זולתם, שמע את רבינו כופל בברהמ"ז את התיבות "והוא יוליכנו קוממיות לארצנו" כמה וכמה פעמים, בהתעוררות רבה ובערגת הנפש).
והיה רגיל להדריך, דאע"פ שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, עכ"ז התורה והתפילה יהיו בשמחה, וכמש"כ הספרים, ופשוט שאין כל סתירה בדבר, שהרי גם ביום ת"ב עצמו עלינו להרגיש כי "אשרינו מה טוב חלקנו", ולשמוח בהיותנו העם הנבחר שקיבל את התורה מסיני, וכלשון הפיוט "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה מסיני", ומאידך ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש כל ימות השנה, כמבואר בשו"ע (סי' א' ס"ג), אלא שההבדל הוא איזה חלק יש להדגיש יותר, ובימים אלו יש להדגיש יותר את הצער והאבלות על החורבן והגלות.
אירע פעם שאמר צורב אחד לפני רבינו בדרך פשיטות, שהרי יש שפירשו "משנכנס אב ממעטין – את הצרות – בשמחה", ומחה רבינו על כך בתוקף באמרו, כמה מן הסילוף והרחקת האמת יש בכגון דא, והיתכן לעשות דברי תורה פלסתר ח"ו, והגדולים שאמרו מעין זה, ודאי לא נתכוונו אלא על עבודת ד' בתורה ומצוות בשמחה, כראוי אף בימים אלו וכנ"ל, אבל מי פתי יעקור ח"ו פשט דברי חז"ל ממשמעותן, שאין שמחים בימים אלו כלל, כמ"ש הפוסקים על דברי השו"ע דממעטין בשמחה היינו שאין שמחין בו כלל, וכמ"ש המג"א בסי' תקנ"א סק"א, וכמה גדול הכאב על הזלזול בהלכתא רבתא דא של אבלות החורבן.
ולענין סעודת סיום מסכתא במקום ציבור, בישיבת 'קול תורה' סיימו המסכת בסוף הזמן, סמוך לתשעה באב, וערכו סעודת בשר ויין לכל בני הישיבה, אולם לשואלים פרטיים הורה רבינו דאין לסמוך להחשיב סעודת סיום לסעודת מצוה, לענין היתר בשר ויין, אלא אם המסיים למד בהבנה, ויודע ענייני מסכתא זו כראוי. וגם באופן זה, ההיתר הוא דוקא כשדרכו לעשות סעודה בכל פעם שמסיים מסכת. וגם לא יכוון הסיום במיוחד לימים אלה, לשם התרת בשר ויין.
ויצוין ששח פעם רבינו: ידועים דברי אביי (שבת קי"ח ע, ב) "תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן". ויש לתמוה: בישיבתו של אביי, שבודאי למדו שם רבים, ודאי היו לעיתים קרובות ביותר סיומי מסכתות, וכי מדי יום היה עורך סעודות ויומא טבא לרבנן? אלא "שלים מסכתא", היינו שלמד ויגע והשלים חוק לימודו הראוי בהאי מסכתא, ונהירין לו שביליה ותמצית סוגיותיה, וזה לאו בכל יומא אתרחיש, אף בישיבתו של אביי, ולכבוד מאורע שכזה עשה יומא טבא לרבנן!
והורה רבינו, שבסעודת הסיום מותר לזמר שירים מענינא דיומא בשבחה של תורה וכדו'. ועיין מקור חיים (להחוות יאיר) ר"ס תקנ"א שכתב: "ממעטין בשמחה ואסור לשמוע קול זמרא דמנא ודפומא, אם לא בסעודת מצוה". וכתב רבינו בענין שמחה זו של סיום מסכת וז"ל: "שו"ע יו"ד (סי' רמ"ו) כתב הרמ"א, כשמסיימים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת 'סעודת מצוה'. ומקור דין זה הוא ממה שאמר אביי 'תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן'. והנה נהוג בכל תפוצות ישראל לדרוש בשעת הסיום פלפול, שכל תוכנו הוא רק למצוא איזה קשר בין סוף המסכת לתחילתה. וידוע שרבים מגדולי התורה התנגדו מאד למנהג זה של קירוב רחוקים בזרוע, היות שעפ"י רוב אין ההדרנים עומדים כלל בפני הביקורת, ורחוקים הם ממרכז האמת, אמנם מנהג ישראל תורה וצריכים למצוא טעם לזה.
"והנה בטור או"ח סוף הל' סוכה כתב הב"י, שעיקר היסוד לשמוח בסיומה של תורה בשמחת תורה, מובא במדרש שיר השירים, שמדבר שם המדרש מהמשתה הגדול שעשה שלמה המלך, כשזכה לגמור את בנין ביהמ"ק. ומסיים שם ר' יצחק ואומר: 'מכאן שעושין סעודה לגמרה של מצוה'. ויש"ש (בב"ק) מביא עוד מקור לזה, ממה שאמרו בגמ': 'לא היו ימים טובים לישראל כיוהכ"פ וכחמישה עשר באב, ושאלו ע"ז בגמ': בשלמא יוהכ"פ יום סליחה ומחילה הוא, אלא ט"ו באב מאי טעמא? ופירשו שם בגמ' כמה טעמים, עד שלבסוף אמרו רבה ורב יוסף דמאיר תרווייהו יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה, ולפי שהשלימו אותו יום מצוה חשובה, לכן היו שמחים ונחשב להם כיו"ט.
"אבל על שני המקורות יש באמת להקשות, דהרי אפשר לומר דדווקא בגמרא בנין ביהמ"ק או בגמר כריתת עצים למערכה – צריכים באמת לשמוח ולעשות סעודה, מכיון שהמצוה מתקיימת ונגמרת במלואה, משא"כ בלימוד תורה, אף אם יחיה האדם אלף שנים, ויהגה בתורה יומם ולילה – עוד ירגיש יותר מאחרים שעדיין הוא מבחוץ, לא רק מחלקי הסוד שבתורה, אלא גם מחלק הפשט ועומק ההלכה, שהרי כמו שהקב"ה הוא אין סוף, כן גם ים התלמוד והפוסקים הם כמים שאין להם סוף, ונמצא שהמצוה טרם נגמרה.
"אלא צ"ל, שעכ"ז יש לאדם לשמוח, במה שזכה עכ"פ לעבור על כל המילים הקדושות של המסכת. אולם בכדי שלא יטעו לחשוב שהלימוד כבר נגמר, וליתן בכך פתחון פה לשטן שיקטרג, נוהגים כמו בשמחת תורה, שתיכף עם הסיום חוזרים ומתחילים שוב פעם. ולכן גם מוסיפים ליתן ביטוי חזק לענין הזה, להראות ע"י ההדרן כאילו יש באמת איזה קשר בין הסוף וההתחלה עכ"ל".
(מתוך 'הליכות שלמה')