בעצומה של תקופת השידוכים שלי, הגיעה ההזמנה. ההזמנה מהחצר החסידית אליה אנו משתייכים, להשתתף בשבת שבע-ברכות של נכד האדמו"ר.
יצאנו מהבית אבא, אני אליהו הבכור ושני אחי שמעל גיל בר-מצוה.
אחי שמחו וצהלו לקראת השבת המרוממת והמהנה, אבל אני ואבא היינו רחוקים מאוד ממצב רוח עליז. הסיבה: חודש לפני שבת זו הציעו לי הצעה מאוד מיוחדת ממשפחה מפורסמת, חמה ולבבית. כבר חלפו שבועיים וחצי מאז ענינו תשובה חיובית, אבל הצד השני "סחבו" וענו כל הזמן תשובות מעורפלות שסחטו אותנו רגשית. כי מצד אחד הם לא ענו תשובה חיובית – שהייתה מאוד משמחת אותנו – ומצד שני גם לא זכינו בתשובה שלילית שהייתה מאפשרת לנו לגשת להצעות אחרות [גם הייתה מזכה ב'אין שמחה כהתרת הספיקות']
אז כך, בעודנו במצב רוח קודר של "קרחים מכאן ומכאן", יצאנו להשתתף בשמחה. הגענו לבית המדרש הגדול של החסידות שלנו, לפליאתנו הרב כבר היו כל החניות במקום תפוסות – למרות השעה המוקדמת יחסית. נסענו לאורכו של הרחוב הלוך ושוב, הסתובבנו גם ברחובות סמוכים והכל תפוס.
לפתע, כשחלפנו שוב בסמוך לבית המדרש הצביע אחי על מקום מסוים בסמוך מאוד לבית-מדרש: "הנה, יש חניה!" המקום הריק כביכול ציפה שאבא יחנה שם את רכבו. התפלאנו איך נותרה חניה מוצלחת שכזו פנויה, אך לא התעמקנו בכך יותר מידי. הודנו להקב"ה וחיש נסחפנו לקלחת ההכנות לכבוד השבת המרוממת.
*
בצילו של הרבי שכחנו מכל טרדותינו והתעלינו "טפח מעל גבי הקרקע". כך, בהתעוררות עצומה סיימנו קבלת-שבת ומעריב ופנינו לסעודת שבת ההמונית לרגל השמחה, והטיש המרומם. בחצות ליל יצאנו מבית המדרש לכיוון הפנימייה הסמוכה בה התאכסנו, והנה חשכו עיננו: המכונית שלנו כמעט נעלמה, היא הייתה מוסתרת כמעט כולה תחת הררי אשפה!
בהינו אחד בשני, אך לא נותר לנו משהו לעשות. שבת היום להשם.
במשך כל השבת עקבנו אחר מצב הרכב, וליתר דיוק אחר גובה האשפה שכיסה אותו.
מיד עם צאת השבת מיהרנו למקום. למרות אי הנעימות, והתחושה הרעה שהלכה וגברה מרגע לרגע, התחלנו לפנות את האשפה. מפני כבוד הקוראים לא אכנס לפרטים נוספים, אך אומר שזו הייתה חוויה לא נעימה בלשון המעטה.
לאחר שסיימנו את המשימה, התניע אבא את הרכב והחנה אותו במרחק כמה רחובות. משם חזרנו לבית המדרש כדי להשתתף בהמשך בסעודת מלווה-מלכה. עם סיום השבת כולה ארזנו את החבילות וחזרנו הביתה. איך שנכנסנו הבחנו שפניה של אמא קורנות באופן מיוחד: לשמחה מה זו עושה? אמא לא ענתה אלא רמזה שתספר לנו מאוחר יותר…
*
הילדים נרדמו ואמא יצאה וסיפרה בהתרגשות: רבע שעה לפני שנכנסתם התקשר השדכן עם תשובה חיובית!
בתוך שתי פגישות – כמקובל בחצר החסידית שלנו – כבר שברנו צלחת.
*
רק לאחר החתונה נסגר לי המעגל ונודע לי מה התרחש באותו ערב:
כאשר הגיעה ההצעה עם שמי למשפחת אשתי, הם ביררו ושמעו אינפורמציה מאוד טובה. אך מה שעיכב בעדם מלתת תשובה חיובית היה הדבר הבא: במסגרת הבירורים הם שמעו כי אנו משפחה "רצינית ומאופקת" (מה שבהחלט נכון…) בהיותם משפחה חמה ולבבית, העדיפו להתקשר עם משפחה בסגנון שלהם.
באותו מוצאי שבת הבחין חותני-לעתיד, כיצד אנו מפנים הררי אשפה שהסתירו רכב ליד בית המדרש. הוא לא ידע שהרכב שייך לנו, אלא חשב שהתגייסנו לעשות חסד עם יהודי שרכבו נקבר תחת האשפה. באותו רגע נפלה אצלו ההחלטה: משפחה איכותית שכזו שלא נשארת אדישה נוכח מצוקת הזולת – אפילו במחיר כזה של אי נעימות – לא ייתכן שהם כל כך מאופקים ורציניים.
השידוך מתאים!
*
במקרה הנוכחי מדובר בעוד אחת מנפלאות ההשגחה, אך ככלל האמת היא שכל מי שגומל חסד עם הזולת מתוגמל מהסביבה. רואים בו אדם חיובי! רוצים בקרבתו! ובשמחתו!
(איש לרעהו, עקב תשע"ט)