תפילת מנחה בבהכנ"ס 'בית הלל' בשיכון ויז'ניץ. חברי ניגש לעמוד לשמש כשליח ציבור. בחזרת הש"ץ קולו נשנק מבכי, ובכל התפילה הורגשה התעוררות מיוחדת והתלהבות יתרה שלא כדרכו.
לאחר התפילה חש קצת שלא בנוח והשיח בפניי: "היום הוא יום היארצייט של אמי ע"ה, ובחזרת הש"ץ נזכרתי בפתק שאני נושא עמי בארנקי זה כמה עשורים…" והוציא דף ישן נושן עטוף בלמינציה וסיפר לי את סיפור הפתק:
"אמי ע"ה, א-אידישע מאמע שגידלה את ילדיה במס"נ בירושלים של פעם, עם כל הקשיים שהיו נחלת הכלל – כל יום ויום טרם צאתי לתלמוד תורה נהגה לומר לילדיה: 'זאלסט דאווענען עהרליך'. חוק ולא יעבור.
"באחד הימים כנראה שכחה לומר זאת, והנה בת"ת, על אף שהיה כברת דרך ארוכה מהבית, אני רואה את אמי שטרחה להגיע לת"ת ומסרה למלמד פתק שימסור לי, שם כתבה שהיות ושכחה לבקש ממני להתפלל ברצינות לכן טרחה וכתבה על דף: זאלסט דאווענען עהרליך…
"פתקא זו שמורה אצלי כבר שלושים שנה והיא מחזקת אותי בענייני תפילה. ואיך לא אתרגש ביום היארצייט של אמי ע"ה?"
כשסיפר לי את הדברים הללו עיניו היו דומעות, וניכר שהפתק לא רק מונח בכיסו אלא חרוט על לבו באש של קדושה ומסייעת לו תמידים כסדרן.
(י. ל. קרית ויזניץ בני ברק, במכתב למדור 'משיב ואומר' ב'המבשר תורני' וארא תשע"ב)