"והאיש משה ענו מאוד" (י"ב ג')
שעה של רוממות לצד קורח-רוח במעונו של הגאון הגדול רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, ראש "ישיבה אוף סטטן-איילנד", וחבר מועצת גדולי התורה דארה"ב. מושגים מרוממים של תורה ואהבתה, וגילויים מרתקים מאחורי הפרגוד של אביו מרן פוסק הדור רבי משה זצוק"ל.
הוד-קדומים. אין משהו אחר שיתאר את התחושה של הניצב מול המבנה המרשים של "ישיבה אוף סטטן איילנד" שע"י 'מתיבתא תפארת ירושלים'. הגובה המתנשא, עמודי התווך האדירים, הארכיטקטורה המרשימה – כל אלה תורמים לחוש את ה'אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים'- – –
'סטטן איילנד' הוא אחד מחמשת רבעי העיר ניו-יורק, אך הוא לא מתאפיין בגורדי השחקים של מנהטן. גם לא בשטיבלאך הצפופים של בורו-פארק. אִי שליו, שרובו ירוק-עד.
לְאַתֵּר את הישיבה באמצע היער זו מצד אחד משימה קשה, אך מצד שני אין דבר קל ממנה: אין במדינת ניו-יורק עוד רחוב אחד שנקרא "רחוב הישיבה"! פנייה חדה ימינה באמצע הכביש המהיר, ואתה בכביש טבעתי צר שמקיף מבנה אדיר. טירה או מצודה עתיקת-יומין שכביכול מכריזה:
צאתכם לשלום מאמריקה!
ברוכים הבאים לארץ האפשרויות הרוחניות הבלתי מוגבלות!
כאן, במנותק מן הציוויליזציה, יכול כל צעיר לפתח את עולמו הרוחני ללא גבול! וכשתכף תבחין בפניהם העדינות של צורבי דרבנן שגודשים את המבנה – תיווכח שאכן לא טעית.
קול-התורה עולה מבית-המדרש. אותה מנגינה שנשמעת אצלנו מאז מעמד הר סיני – מזה 3331 שנים. השפה שונה, אך הקול קול יעקב. הדבר היחיד שחסר שם בבית-המדרש אלו הסטנדרים.
כבר נבדוק מדוע!
***
מלבד היות הגאון הגדול רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, אחד מקברניטי עולם התורה דארצות הברית, עמדה לו הזכות לצמוח בבית של מי שתורתו מכרזת עליו מסוף העולם ועד סופו, מרן פוסק-הדור רבי משה זצוק"ל. הוא כבר הסתלק לפני 33 שנה, אך גם בדורו נחשב לדמות מדורות-קדומים.
אנחנו עוסקים באדם, ואולי מלאך, ששילב בין גאונות מופלגת להיקף ידיעות מדהים; שהיה מסיים מידי שבת בשבתו את מסכת שבת; שהיה חוזר מידי יום על 50 דפי גמרא [-הווה אומר סיום-הש"ס בכל שבעה שבועות…]; שסיים את השולחן-ערוך לכל-הפחות שבע מאות פעם; ושבכתפיו הרחבות היה מסוגל לפסוק הלכה מתוך הסוגיות עצמן!
הגאון הגדול רבי ראובן שליט"א: ההתמדה הזו הייתה של אדם שנחון בכח תפיסה מדהים. פעם צעד עמו אחיין שלי באזור של בנינים גבוהים. האחיין הפנה את תשומת לבו לבנינים המתנשאים… אבא הסתכל על הבנינים ואמר: יפה, עשרים קומות. יפה, חמישים קומות. וכך הוא הלך ומנה את מספר הקומות בהסתכלות גרידא!
שאלה: מה היה הביטוי הכי מרומם של שקיעות בתורה שראיתם אצלו?
הדבר הכי גדול שאני ראיתי אצל אבא, זה כיצד הוא כותב תשובות בהלכה במשך עשר שעות ברצף בלי להתעייף. הוא זכר הכל בעל-פה וכאשר נזקק לעיין באיזה ספר היה ניגש, לוקח את הספר ומעיין בו בעמידה במשך כדקה. כאשר באמצע כתיבת תשובה היה אדם נכנס עם שאלה, היה מפסיק לכתוב ומתפנה לאותו אדם. השיחה יכלה להמשך חמש דקות, עשר דקות ואף שעה, אבל מיד בתום השיחה המשיך מיד לכתוב מאותו מקום בו הפסיק! בדרך כלל, כדי לחזור לכתיבה, אנשים זקוקים לעצור ולרכז מחדש את המחשבות. אצל אבא זה לא היה כך.
הכתבים שלו אבדו כמה פעמים, והיו לו את כוחות הנפש האדירים לשבת ולכתוב הכל מחדש. במקרה הראשון הם אבדו מחמת סיבה כלשהי. במקרה השני היה זה כאשר הרוסים השליכו אותו מביתו. כולם פחדו לקבל אותו לביתם ורק הסנדלר המקומי העז. הם שרפו את ביתו וגם הכתבים עלו באש. היה זה בעשרה בטבת – שהיה עבורו יום תענית מיוחד. גם כאשר עקר לארה"ב הושלכו כתביו בים, אך חלק כן הצליח להציל קודם לכן.
שאלה: כמה שעות ביממה הוא הקדיש לשינה?!
האמת? לא ספרתי… אך אומר כך. הוא היה קם, כבר בארבע לפנות בוקר ובליל שישי בשעה שתים. זה לא היה פשוט לקום בארבע, משום שהיה חוזר הביתה מאוחר מחתונות בהן השתתף – ולפעמים הגיע רק בחצות הלילה. בצהרים היה נח כך שבממוצע היה ישן חמש שעות ביממה.
זו לא הנהגה שמתאימה לכל אחד, כאשר שואלים אותי אם ניתן לקצץ בשעות שינה אני מורה להפחית חמש דקות שינה ולעקוב אם זה לא מזיק. אם מתברר שזה לא מזיק ניתן להוסיף ולהפחית אך להמשיך ולעקוב.
שאלה: כיצד היו נראות סעודות השבת במחיצתו?
גדושות בדברי-תורה. אבל אבא לא אמר "דבר תורה על השולחן", אלא כל הזמן דיבר בלימוד. כל נושא וכל ענין שעלו על השולחן נמשכו בסופו של דבר לדברי תורה. את הזמירות היה אבא יותר 'אומר' מאשר 'מנגן', לא היה לו "שׁטִימֶע" [-קול] אבל האמירה המתנגנת שלו היתה שובת-לב…
***
שאלה: זה עתה סיירנו בבית-המדרש. הלב מתחמם לראות את השטייגען הנפלא, אך שמא זקוקה הישיבה לנדיב שיתרום סטנדרים?…
הג"ר ראובן: אבא לא אהב שׁטֶענדֶערס! [-סטנדרים] כאשר יושבים עם סטנדר נוטים להישען אחורה, ולא לגחון קדימה – שהרי הסטנדר, לעומת שולחן, גמיש. אבא אמר שההישענות מפחיתה מכח השקיעה בלימוד. זו הסיבה שלא ראיתם סטנדרים בבית המדרש, כדי שהלומדים לא ישענו ויהיו מרוכזים בלימוד. אבא עצמו הקפיד כלל לא להישען על משענת הכיסא בשעת הלימוד, שכן תנועת הגחינה קדימה לתוך הספר מגבירה את הריכוז.
ואין זה דבר של מה-בכך, אלא כפי שהתבטא מרן רבי יעקב קמינצקי זצ"ל שזו הסיבה שאבא לא שכח דבר מתלמודו!
אז סטנדרים אין. אבל בישיבה כן היה "הַאלבֶּע שׁטֶענדֶערס" [-חצאֵי סטנדרים], כי סטנדר כזה מניחים על השולחן לגובה, ואז אתה יכול לעמוד וללמוד. אבל לשבת ולהתרווח על המשענת בלימוד – זה לא.
היום כל-כך קל ללמוד! – התבטא אבא. וכאשר אמר זאת לא היו עדיין כל אמצעי ההמחשה והפיתוחים השונים שיש בימינו… אז היצר-הרע הגיע בטענה: מה?! כל כך קל להיות צדיק! איפה הבחירה? ממילא ניתנו גם כוחות שהרוע יגבר בעולם… [במילים אחרות: מלעשות-קל בסופו של דבר לא מרוויחים, כי מתפתח נסיון מכיוון אחר!]
שאלה: מרן ה'אגרות משה' זצ"ל היה "אביהם של ישראל" – אך אנו מבקשים לשמוע גם על דמותו בתור האבא הפרטי שלכם!…
אנשים שואלים אותי איך זה לגדול בביתו של גדול-הדור? אני עונה להם שאינני יודע. בשבילי הוא היה אבא. אבא היה אבא. יתירה מכך. בתוּר ילד חשבתי שכל האבות מתנהגים אותו דבר – לא חשבתי שאבא אחר שונה…
שאלה: חשבתם שכל האבות לומדים 18 שעות ביממה?
כן, כי זה מה שראיתי בבית… אני נולדתי בפער שנים גדול מאַחִי ואחיותיי. המשפחה היגרה לארה"ב בשבט תרצ"ז, ואני נולדתי באלול שלאחר מכן. אחי הלך לישיבה, אחיותיי למסגרות שהיו קיימות ['בית-יעקב' עדיין לא היה], ואני נותרתי לבד. זה אילץ את ההורים לקחת אותי איתם לכל מקום שהלכו, אם זה לישיבה עם אבא, ואם זה ל"שַׁאפִּינג" [-קניות] עם אמא. לכל מקום סחבו אותי…
כאשר אבא ישב ולמד בבית ליד השולחן, הייתי משחק על הרצפה לידו עם "חיילים". לפעמים היה מדבר איתי, ואף עוזר לי במשחקים. היה שולח את הכדור לכיווני, סוחב אותי על הכתפיים [-"אַבִּייוׂיַה"], וכדומה. כמובן שהוא גם למד איתי, אבל כפועל-יוצא מהשעות הרבות בהן שהינו יחדיו, גדלתי עם תחושה שהיה לי אבא רגיל.
למרות זאת התייחסנו אליו גם בבית בכבוד הראוי לאדם-גדול. כאשר התחלתי לדבר איתו בלשון נסתר, הוא ביקש שאדבר עמו בלשון נוכח. אמרתי שגם כאשר האבא מוחל על כבודו מצוה מיהא איכא, והוא הסכים.
***
שאלה: מרבים לדבר היום על "פער-הדורות", כאשר מדובר על אבא ובן שחולקים אותו אזור מגורים – וכמעט אותה נקודת זמן. אך אצלכם באמת היה מדובר בפער-דורות כמעט בלתי נתפס. אביכם היה מגולת רוסיה, ואילו אתם כבר גדלתם כ"ילד אמריקאי" – כיצד מגשרים? כיצד הוא דיבר אתכם באותה שפה?
אגב השפה, עד גיל ארבע דיברתי רק אידיש. זו הייתה השפה היחידה בבית.
למרות הפער המדובר, חיינו ביחד. בכל יום ויום ישבנו ל"סַאפֶּער" [-ארוחת ערב]. כאשר היה מגיע אדם באמצע הארוחה, זכה תמיד להזמנה להצטרף. זכורני שבתור ילד הייתי מעיר למה צריך תמיד להזמין אנשים לסעודה, אחר שהוכח שאף אחד מהם לא נענה להזמנה.
לפעמים היה מוסר במהלך הארוחה ידיעות שונות, שלא תמיד הצלחתי לעמוד על טיבן. לדוגמא, פעם אחת אמר כמה מדרגות יש בבנין ובישיבה. לא הבנתי מה הצורך לדעת זאת, כעבור זמן הייתה הפסקת-חשמל ואז קלטתי שכעת אכן נחוץ לדעת היכן מסתיימות המדרגות…
מה שנוגע לגבי החינוך שלי, זה שאבא הבין וידע היטב שאמריקה היא לא מזרח-אירופה. שההפקרות כאן הרבה יותר גדולה. כל ילד וילד באמריקה ידע לצטט את המשפט הנוראי: " A free country you cannot tell me what to do" [-ארץ חופשית, אינך יכול לומר לי מה לעשות] אז ממילא הוא התאים את החינוך בהתאם לתנאי המקום.
כאשר שהינו ב"קָאנטרִי" [-נופש בהרים], אבא למד איתי כל בוקר בקביעות ורק אחר כך יכולתי ללכת להתבונן בפרות ובעופות. הייתי שם בתור ילד בן שש לבדו, והאטרקציה הכי מעניינת הייתה כאשר משאית התובלה הייתה מגיעה להביא סחורה לקָאנטרִי. הוא חישב מראש את זמן הלימוד, כך שלא תיווצר סתירה בין הלימוד למשאית.
פעם אחת הקדימה המשאית את הגעתה, ואז אבא אמר לי: ראובן! לך עכשיו ונלמד אחר-כך. חלפו ימים והבנתי כיצד אבא עשה הכל שאקבל אהבת תורה, ושלא יהיה שום מצב בענייני שמירת תורה ומצוות שיגרום חלילה למצב הפוך. הוא חשש שאם אשאר ללמוד עלולים להיווצר אצלי רגשות לא חיוביים חלילה כלפי הלימוד. הלכתי וכאשר חזרתי המשכנו ללמוד.
בחורף היה אבא מחמם לי את הבגדים, לפני שהוא הלביש לי אותם. זה היה בשש בבוקר. אחרי שהבגדים חוממו היה מלביש לי אותם מתחת לשמיכה כדי שלא ארגיש בקור. למה הוא התאמץ כל כך? לימים הבנתי שהוא רצה להשמיט את התירוץ "קר-לי". הוא עשה הכל כדי שלא יהיה דבר שימנע את החשק ללכת ללמוד.
ועוד עובדה. כאשר התגוררנו באיסט-סייד היה לנו ארגז קרח ששימש כמקרר. כשהייתי בן שלוש עזבנו את האיסט-סייד ובדירה החדשה היה לנו מקרר שעבד על בסיס גז, בדומה למקרר חשמלי. יום אחד נכנסתי הביתה ופגשתי את אבא שרוע על הרצפה מעל נייר. מיהרתי אליו וראיתי שהוא בודק משהו מתחת למקרר. אבא ביקש ממני לשכב לצידו, הוא הסביר לי שהוא בודק את פעילות המקרר כדי להכריע אודות השימוש בו בשבת. בגיל 3 לא יכולתי להבין הרבה אבל לא אשכח כיצד אבא "שיתף אותי" בהתלבטות כאשר לבסוף "החלטנו" יחד שאין בעיה במקרר…
שאלה: עד לאיזה גיל הוא חינך אתכם?
כל ימי חיי!…
***
שאלה: כמי שצמח בהיכלו של פוסק-הדור, נבקש להתעשר בעובדות מתחום ההלכה והמנהג!
אספר שלוש עובדות: א) פעם אחת הגיע אחיין משיקגו, ושח בדרך-אגב שהוא מניח תפילין דרבנו-תם. נענה אבא ואמר: גם אני הנחתי אותן בעבר, אך כשהגעתי לארה"ב וכאן לא הניחו סברתי שיש בכך משום יוהרא. אגב מיחזי-כיוהרא, זו גם הסיבה שסירב לחבוש את כובע הצילינדר בימים-ההם, למרות שהתבקש.
לימים, כאשר התפשטה בארה"ב הנחת תפילין דרבנו-תם, רצה לחזור ולהניחם אך לא מצא מי שיעשה לו תפילין כרצונו. יום אחד הגיע אליו הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב ז"ל – אותו הכיר עוד מהעיר ריגה – והציע לסדר לו תפילין כרצונו.
כאשר הגיעו התפילין החדשות הסתבר שהייתה בעיה קטנה בשל-ראש, והוא סירב להניחן עד שיתוקנו. שאלו אותו: אבל גם כעת הרי אפשר לצאת בהן ידי חובה, אז למה לא להניחן בינתיים עד שיתוקנו? השיב ביסוד הבא: חומרא צריכה להיות בהידור. כאשר מדובר במצווה שאתה מחויב לקיימה, אז בלית ברירה תקיים אותה במקסימום שמתאפשר לך, אך כשמדובר בחומרא זה חייב להיות בהידור!
ב) פעם התבוננתי בו בשעת קידוש. הוא כנראה סבר שאני תמֵה מדוע פעם הוא מחזיק את הגביע מלמטה ופעם מן הצד. למען האמת, כלל לא הבחנתי בשינוי. עבורי אבא היה 'אבא'. אני לא "עקבתי" אחר ההתנהגות שלו כפי שאנשים נוהגים לעקוב אחר הנהגות של 'אדם-גדול'… אך כנראה הוא סבר שהבחנתי בשינוי והרגיש צורך להסביר את מנהגו.
וכך אמר: "כוס של ברכה" הִנה כוס שמלבד ברכת-הגפן נאמרות עליו עוד ברכות. כמו קידוש בליל שבת, שבע-ברכות. אך ישנן שתי כוסות שנאמרת עליהן רק ברכת הגפן, היינו קידוש בליל שבת ופדיון הבן. לפיכך, על מנת לעשות היכר בין הכוס של ברכה של ליל שבת לכוס הרגילה של צפרא דשבתא, אני מחזיק את הגביע בליל שבת מתחתיו – וביום שבת מצִדו.
ג) אבא סבר שאין לומר במעריב את הפסוקים שאומרים בחו"ל אחר השכיבנו, משום הפסק שבין גאולה לתפילה. עם זאת הורה שבישיבה כן יאמרו את הפסוקים משום שישיבה מקימים "לעם-ישראל" ולא כמוסד פרטי".
שאלה: האם נימק פעם מדוע נהג לעמוד בתפילת שמונה עשרה ללא תזוזה כמלא נימא?
עודו ברוסיה כלאו אותו, ופעם אחת העמידו אותו שם בפני קבוצת חיילים. הוא סיפר שבהזדמנות זו למד מה זה נקרא "עומד לפני המלך". לכן הוא נהג שלא לזוע בתפילת שמונה עשרה.