דרשת שבת הגדול
בהקדמה לספר 'ברכת אברהם' לגאון רבי אברהם אבלי זצ"ל, אב"ד פרנקפורט, מובא ספור מופלא, ממנו אפשר ללמוד כיצד התגבר הגאון הנ"ל על הניסיונות שעברו עליו.
המעשה התרחש ביום חמישי שלפני שבת הגדול, וגאב"ד פרנקפורט עדיין לא הספיק להכין את הדרשה אותה הוא אמור לשאת לפני הקהל, כנהוג בכל קהילות ישראל מקדמת דנא. טרדות העיר והשאלות המרובות שהגיעו אליו בימים הללו שלפני הפסח, מנעוהו מלהכין את הדרשה.
כיון שהגיע הזמן שבו היה מחויב כבר להכין את הדרשה, בקש להיכנס לחדרו, 'חדר הרב', ולהסתגר שם עם ספריו. ברם, בהיכנסו לחדר, הבחין שבדיוק באותה שעה עסקה אשתו הרבנית בניקוי החדר עמוס הספרים לפסח.
הבין הגאב"ד שניסיון הוא זה שנקרה לפניו, כדי לבדקו האם יתרגז או יקפיד על הרבנית, ויעיר לה מדוע התאחרה עד עתה בניקוי מצוהחדר, ולא עשתה זאת לפני כן.
לא אמר הגר"א אבלי מילה וחצי מילה, נגש לארון הספרים הוציא את הספרים הנחוצים לו להכנת הדרשה, ועזב את חדר, לא לפני שהודה לרבנית על המאמצים שהיא עושה להכנת הבית לפסח.
היות וחפש מקום שבו יוכל להסתגר עם עצמו, חשב הרב שהמקום המתאים לכך יהיה בבית השמש של בית הדין. הלך הרב לבית השמש, הקיש על הדלת פעם, פעמים ושלוש אבל איש אינו פותח. השמש הלך מן הסתם לקנות את צרכי החג, והרב עומד עם הספרים בידיו, ודרשתו עדיין אינה מוכנה…
מבית השמש צעד הרב אבלי לבית הכנסת האורחים של העיר. בשעות אלה, אמר לעצמו, יהיה המקום פנוי, ולכן אוכל להתרכז שם בהכנת הדרשה.
אולם גם כאן המתין לגאב"ד נסיון נוסף, בדמותם של קבוצת ארחי פרחי ששהו בבית הכנסת האורחים, ודמותו של הרב שנכנס למקום, 'לא מצא חן בעיניהם', והם החלו להציק לו…
והרב עדין עומד עם הספרים בידיו…
בלית ברירה החליט הגר"א אבלי להמתין עד שחבורה זו תלך לישון ותירדם על הספסלים או אז, תהיה בידו אפשרות להכין את הדרשה לשבת הגדול.
המתין הגאב"ד בסבלנות רבה, עד שהארחי פרחי הלכו לישון, ואז הדליק את הנר והחל ללמוד.
אבל הספור עדין לא נגמר.
כעבור זמן לא רב התעורר אחד מבני החבורה ההיא, והבחין שמקלו ותרמילו אינם מצויים במקום שהניחם הוא החל לחפשם ולפתע ראה אדם יושב לאור נר, ואמר לעצמו שבודאי הוא הגנב, התנפל על הרב, והכהו, ואף השליכו החוצה…
הגר"א אבלי נמלט מהמקום כל עוד נפשו בו, והאיש רודף אחריו וצועק 'גנב גנב'…
בהקדמת ה'ברכת אברהם' לא מסופר היכן וכיצד הכין הגר"א אבלי את דרשתו, אבל הוא הכין אותה… כיצד אנחנו יודעים זאת? – כי המשכו של הספור שלפנינו התרחש בעת הדרשה…
קהל רב התקבץ בבית הכנסת בפרנקפורט כדי לשמע את דרשת שבת הגדול. בין האנשים שבאו, היו גם הארחי פרחי הללו. והנה, כאשר עלה המרא דאתרא לשאת את דבריו, הזדעזעו אנשים אלה לראות שהאדם שלעגו והציקו לו, בבית הכנסת האורחים. הוא לא אחר מאשר רבה של העיר.
מי שהזדעזע במיוחד היה האדם שהכה את הרב, בחשדו בו שהוא האיש שגנב את מקלו ותרמילו. הוא נבהל מאד לנפשו, והבין שעליו לפייס את הרב, וכמה שיותר מהר…
בו במקום החליט לעלות אל הבימה עליה ניצב הרב, ולבקש מחילה קבל עם;
הרב שראה את האיש מתקרב אל הבימה היה בטוח שהוא מתכון שוב להכותו…
קפץ מיד והצהיר שהחשדות נגדו בדבר הגנבה אינן נכונות כלל וכלל, ולא הוא גנב את המקל והתרמיל… כך לפני כל קהל הנוכחים בבית הכנסת…
רק לחשוב כמה ניסיונות עברו על המרא דאתרא בפרק-זמן כל כך קצר!
והכל היה רק בגדר ניסיונות. וכיון שעמד בהם והצליח לשמור את עצמו לבל יתרגז, זה שמו לעולם וזה זכרו לדוד דור.
הביאו את כל המעשר (הפטרת שבת הגדול)
מצוה שהקב"ה לא יכול לעשותה…
הגר"י גלינסקי פגשני פעם בלכתי ברחוב, ושאלני חידה. חז"ל אומרים שאדם צריך לנהוג בדרך של 'מה הוא אף אתה'. איזה הוא הדבר, שאל הגר"י, שהקב"ה לא יכול לעשותו, והאדם כן?
הייתי המום.
והגר"י השיב: חז"ל אומרים שתשע מעלות בצדקה, ואחת מהן היא לתת את הצדקה מבלי שהנותן ידע למי נתן.
והנה, האדם יכול לקיים את הדבר, אבל הקב"ה תמיד יודע למי הוא נותן…
"סייע בעדי, כדי שאוכל לעזור לעניים…".
מסופר על בעל ה'שבט מוסר', שהיה אדם עשיר, עד שביום אחד עלו ביתו וחנותו באש, והוא הפך לעני גמור, ובביתו לא היה מה לאכול.
כמובן שהגאון קבל את הגזרות שנחתו עליו באהבה גמורה, הצדיק עליו דין שמים, ואמר על הכל "גם זו לטובה".
בשבוע שלפני חג הפסח, פגש אותו עני ברחובה של עיר, החל למרר בבכי, אמר שאין לו מה לאכול, ושאל את ה'שבט מוסר' האם יוכל לעזור לו.
פשפש הגאון בכיסיו, וראה שלבד מכמה פרוטות מעטות אין שם מאומה. הוא נזכר בתקופות שבהן היה באפשרותו לסייע לעניים, פרש ידיו לשמים, ואמר:
"ריבונו של עולם, הרי צווית בתורתך לעזור לעניי בית ישראל, ואני רוצה מאוד לעזור להם, כמו בתקופה שבה הייתי עשיר, אבל אין ביכולתי לעשות זאת. אנא סייע בעדי, כדי שאוכל לעזור לעניים" – – –
לפתע קיבל העני פנים חדשות, ואמר ל'שבט מוסר': "אני אליהו הנביא, ונשלחתי מן השמים כדי לנסותך; דע לך שדבריך האחרונים עשו רושם גדול מאוד בשמים, והחליטו שכיון שעל איבוד נכסיך ועל שאר הגזרות שבאו עליך אמרת 'גם זו לטובה", וקבלת הכל באהבה ואלו כשהתבקשת לעזור לעני, עמדת והתפללת לפני ה' שיסייע בעדך הרי שמעכשיו ואילך תחזור להיות עשיר כבתחילה, ותוכל לעזור לעניים,
למדנו מכאן, שאם אדם עושה כל מה שביכולתו, ומתאמץ לעזור לעניים, מן השמים עוזרים לו שיוכל לעזור יותר ויותר.
סיפר לנו הרב נטע שלמה זילבער, ממונסי שבארצות הברית, סיפור מופלא בענין חיוב הפרשת מעשר כספים.
הרב זילבער מוסר שעורים לפני קבוצה של יהודים חרדים במונסי, ואחד מהם סיפר לו שנתקל לאחרונה בתופעות משונות שלא ארעו לו מעולם.
ראשית, סיפר היהודי, הממשלה עיכבה ללא כל סיבה כמה תשלומים שהיתה צריכה להעביר אלי. מדובר בתשלומים שאין כל עוררין על זכותי לקבלם, ומצד שני אין למשרדי הממשלה כל תביעה נגדי בענין כלשהו, כך שלא צריך להיות להם שום תרוץ מדוע הם אינם מעבירים את הכסף.
כל האנשים שספרתי להם על העיכוב המוזר, התפלאו אף הם ואמרו שאין הם מבינים מה קורה כאן.
כשניסיתי לערב בנושא את פקידי הממשל, בדקו הם את הענין במחשב, ואשרו שאכן הממשלה צריכה לשלם את הכסף, ואין הם מבינים את פשר העיכוב.
אבל הכסף לא הגיע.
דבר מוזר נוסף קרה לי, שהגם שיש לי רכב חדש, ושום בעיה לא צריכה להתעורר בו, אני נתקל חדשים לבקרים בבעיות שונות ומשונות, וגם אנשי המוסך אומרים בצורה ברורה שאין להם הסבר לתקלות אלו, עד שאחד מהם אמר ש'מישהו הטיל עין הרע ברכב שלך'…
התופעות לא פסקו, והאיש סיפר לרב זילבער שיותר מההפסד הכספי המכאיב לו ופוגע בכיסו, הוא מרגיש שתובעים אותו מן שמיא בדבר מסוים, והיה רוצה לדעת על מה ולמה. הקלקולים ברכב, האיחורים בתשלומים הממשלתיים, וכל יתר התופעות, נחתו עליו כולם באותו זמן, ולכן ברור לו שיש כאן מסר מן השמים.
כשהרב זילבער שאל אותו מה בענין מעשר הכספים שלו, התברר שאכן לפני שנה בדיוק הפסיק להפריש מעשר, מאחר שהוא בעל חוב גדול, ועובד מאד קשה למחיתו, ועדיין אין לו דירה משלו, ויתרה מכך – בתקופה זו הוא צריך גם לשדך כמה מילדיו שהגיעו לפרק 'האיש מקדש'.
הוא חישב ומצא במדויק שכל הבעיות והקלקולים החלו לצוץ מיד לאחר שהפסיק להפריש את המעשר.
האיש מספר שישב עם עצמו ועשה חשבון בענין ההפסדים שהיו לו, והתברר שאלה הגיעו לסך של שבעת אלפים וחמש מאות דולרים. והנה, המשכורת שלו היא אלף וחמש מאות דולר בשבוע, 'ובחישוב פשוט שעשיתי, הוכחתי לדעת שלאחר שלא הפרשתי מעשר במשך כל השנה האחרונה, הרי שחובי למעשר מסתכם בדיוק בסכום זהה, דהינו שהמשכורת השנתית הגיעה לשבעים וחמישה אלף דולר (אלף חמש מאות כפול חמישים שבועות), ועשירית מזה היא – שבעת אלפים וחמש מאות דולר. זה היה החוב שלי למעשר, וזה בדיוק היה הסכום שהפסדתי מהנזקים שארעו לי.
מיד לאחר שנוכח לדעת בגילוי המדהים, הפריש למפרע את הסכום הנ"ל לצדקה, וקיבל על עצמו לחדש מכאן ולהבא את נתינת המעשר.
וראה זה פלא; מיד לאחר מכן, הכניסה הממשלה לחשבונו את כל חובותיה, וגם הבעיות שהיו ברכב פסקו לחלוטין.
(מתוך הגדה של פסח – 'חשוקי חמד')