"חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק" (שמות ט', כ"ז)
בכל המאורעות שהתרגשו ובאו עליו בימי חייו, היה הצדיק רבי זלמן בריזל זצ"ל, מדמויות ההוד של ירושלים, חותר תמיד למצוא את הצד החיובי שבכל דבר. בכל צרה וצוקה היה מחזר לגלות את הטובה הגנוזה בתוכה, ומשהיה מוצא אפילו קצהו של חוט החסד, היה נאחז בו בכל כוחו, ומעלה את הטובה הזו על ראש שמחתו, משבח, מודה ומהלל עליה לבוראו, ואילו כל הצרה הפשוטה – נמוגה ונגוזה…
היה זה באחד מערבי הפסחים, כאשר בעת אפיית מצות מצוה, נתקל באבן חדה, נפל ונחבל קשות בפניו ובידו, והוצרכו לקבוע את היד בגבס לתקופה קצרה.
בליל התקדש החג, כאשר נכנס ר' זלמן לבית הכנסת היה שרוי בשמחה עצומה עד שרגליו כמעט ונשאוהו בריקוד, וכשהוא נענה אל הנוכחים, אמר: "ב"ה שברתי רק את היד ולא את הראש ח"ו… ונס הוא ששברתי רק יד אחת ולא את שתי ידיי, ועוד נס, שכל זה אירע לי סמוך לחג הפסח אשר במשך ז' ימים אין מניחים תפילין, וכך לא אפסיד מצות הנחת תפילין במשך ז' ימים, הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו!" בכל אותם ימי חול המועד, המשיך להלל ולשבח את בוראו, אשר זימן את שבירת ידו דווקא בימים אלו…
בימי חול המועד הגיע בנו לבקרו, וטען לפניו: "טאטע, למה לך כל הטורח הזה בערב פסח סביב אפיית המצות מצוה, בעוד שכל טרחתך זו אינה אלא עבור הדוד? הרי אין הדברים הללו מתאימים כבר לגילך, הנה ראה מה עלתה לך", טען הבן.
"אוי, מה אתה שח", השיבו ר' זלמן בפליאה.
"ראשית כל, כבר מששת ימי בראשית נרשם בשמים שאפול כאן במאפיה בערב פסח… אולם מאחר וגמלתי חסד באפיה זו, בכך שהלכתי במיוחד עבור דודי, הרי שמעשה החסד הזה הגן עלי שלא אנזק בצורה יותר חמורה! הנה, ראה נא את החבלה שנגרמה לי בפני בסמוך לעין, הלא בסטייה קלה של חצי סנטימטר היתה האבן החדה נכנסת היישר לתוך העין, ומי יודע אם לא הייתי מאבד את ראייתי, אין זה אלא זכות המצוה שהצלתני!" דברי ר' זלמן, איש האמונה.
בצעירותו, בעת אשר התפרנסה המשפחה בדוחק ובקושי ממכירת מוצרי חלב אשר יוצרו ב'מחלבה הביתית', היה ר' זלמן יוצא מידי בוקר לסובב בין החנויות, למכור את התוצרת הביתית. והנה ביום אחד אירע אשר לא הצליח למכור את הסחורה. סבב בחנויות השונות כה וכה, אולם משום מה, באותו היום השיבוהו כולם ריקם, ולא השתכר מאומה.
צעד ר' זלמן לביתו כשכל הסחורה בעגלתו, ובכיסו אין אפילו פרוטה לפורטה. הוא כבר שיער בדעתו את עוגמת נפש הקשה שתהיה לבני הבית, בראותם שכל עמלם ויגיעתם היה לריק. הוגיע ר' זלמן את מוחו, היאך לרומם את רוחם של בני הבית, והנה הבריק הרעיון…
בהגיעו סמוך לבית הניח את הסחורה מאחוריו, נטל את המגבת התלויה בחוץ ועטף בה את זרועו כעין תחבושת, וכך, ביד חבושה היטב הקיש על הדלת. בני הבית שפתחו את הדלת נחרדו למראה עיניהם: "אבוי! מה קרה לידו של האבא?" נחרדו כולם.
"אי אי…", נאנח ר' זלמן קלות ושח בהתרגשות: "הנה שם, לא הרחק, ישנה ירידה תלולה מאוד. בלכתי עם העגלה העמוסה בבקבוקי החלב העשויים זכוכית, עלולים הרי הבקבוקים להשמט תחתיהן ולהישבר לרסיסים חדים כתער, רגלי עשויות אז למעוד תחתיהן על החלב החלקלק ולבא לידי סכנה חלילה"…
"אוי וויי! אז מה אירע לך?" נזעקו כולם בבעתה.
"אכן", המשיך ר' זלמן כשהוא מעלה חיוך על שפתיו, ובד בבד מפשיל את המגבת מעל ידו העטופה, "ראו חסד ה' עלי, שלא מעדתי היום ונותרתי בריא ושלם! לא דם ולא בית חולים, ברוך ה' הכל כשורה, ויש לנו אפשרות להיות בבית עם הילדים… נו, מילא, ומה בכך שלא נמכרה היום סחורה כלל וכלל, ואפילו לא בקבוק אחד, ובכיסי אין אפילו לירה אחת?!…"
"וודאי וודאי", מלמלו כולם נרגשות, "ברוך השם שלא קרה דבר, הודו לד'!"
כך בחכמה ובתבונה, השכיל ר' זלמן להמס כל עגמת נפש ורוגז, ולהכניס תמורתם שמחה והכרה בחסדי השי"ת על חיינו המסורים בידו ית', בכל עת ובכל רגע.
(מתוך 'ר' זלמן' – הרה"צ ר' שלמה זלמן בריזל זצ"ל)