"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ')
רבי שמשון ורטהיימר היה רב בגלילות אוסטריה, לפני כשלוש מאות שנה. הוא זכה לתורה וגדולה בשולחן אחד. מלבד ידיעותיו המקיפות בתורה, נחשב גם ליהודי העשיר ביותר באוסטריה, ושימש כשר האוצר בתקופתם של כמה קיסרים.
כמובן, שהצלחה כזו היתה לצנינים בעיני שאר אנשי החצר, ובהזדמנות הראשונה הגישו נגדו תביעה, שגנב מקפת המדינה כספים. בקש ממנו המלך דו"ח כספים על נכסיו. הכניס הרב ורטהיימר את ידו לכיסו, ושלף משם פנקס קטן, שבו היו רשומות בכתב יד צפוף הוצאות שונות.
ראה ראש הכמרים את הפנקס ואמר למלך: "אדוני הקיסר, היהודי הוליך אותך שולל. רק הטירה שלו בצפון אוסטריה שווה יותר מכל מה שכתוב פה"…
שלח הקיסר פלוגת חיילים כדי לאמת את הדברים, ולאחר מכן פנה לרב ורטהיימר: "אינך מתבייש לכזב בי כך? אינך מתבייש לשקר אותי במצח נחושה? האם זה כל הרכוש שלך?"
נענה הרב ואמר לו: "אדוני הקיסר, הרכוש האמיתי שלי הוא זה שרשום בפנקס הזה… אמנם, יש לי בתים ונכסים ורכוש רב בכספות, אך כל אלו אינם שלי לעולמים. ברגע אחד יכול הקיסר להחרים את הכל, ברגע אחד יכולה אש בוערת לכלות את כל הקרקעות והבתים, בנקים עלולים להתמוטט, מלחמה עלולה לפרוץ… בפנקס הזה רשמתי את הצדקות שחלקתי כל ימי חיי. כל הרשימות הללו הן כסף שהוצאתי מן הכיס שלי, וגנזתי אותו במקום שאין לשום אדם בעולם שליטה עליו!"
אדם גונז בבנק אלף דולר, אבל מישהו יכול להבטיח לו במאה אחוז שהוא יקבל את ההשקעות בחזרה? אנשים משלמים לביטוח במשך שנים, אבל כמה פעמים חברות הבטוח מתנערות ולא נותנות כלום? האם יש משהו בטוח בעולם הזה?
אין לו לאדם אלא להשקיע במקומות הבטוחים ביותר, שבהם תישאר השקעתו לנצח נצחים!
"יתן ויתנו אחרים – חסיד"
גדול המעשה יותר מן העושה
נתינת צדקה היא מצוה הכתובה בתורה בכמה מקומות: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כ"ה, ל"ה). "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך… פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך" (דברים ט"ו, י"א. "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (שם, י).
ישנם כל כך הרבה ציוויים בתורה על צדקה, אם כן מדוע המשנה באבות אומרת כי מי שהוא מאלה ש"יתן ויתנו אחרים, נקרא חסיד"?
מדוע הוא נקרא 'חסיד'? וכי מי שמניח תפילין נקרא 'חסיד'? ודאי לא, הוא מקים את חיובו! 'חסיד' זהו תואר גדול ומכובד לאדם שעושה מעבר למה שהוא צריך לעשות. כיצד זה קשור לנתינת צדקה, שהיא חובה וצווי מפורש בתורה?
אלא, שאדם זה שבו עוסקת המשנה, אינו רק נותן בעצמו, אלא גורם לאחרים לקיים את מצוות הצדקה. לא הצטווינו בתורה לדאוג שיתנו אחרים, אבל אותו אדם לא מסתפק בזה שהוא בעצמו נותן, ובמצוה שקיים כשהתגייס לעזור והוציא משלו, אלא מוסיף גם לדבר עם חברים ועם המשפחה, ולדאוג להביא עוד. אשריו ואשרי חלקו על עצם הנתינה שלו, והוא נקרא 'חסיד' על שגרם שיתנו אחרים, שהרי גדול המעשה יותר מן העושה.
אמנם, לא תמיד הוא יודע מה משמעות הנתינה שלו, ובכל זאת הוא נותן.
… בהיותי ילד כבן תשע, עלה לתורה בבית הכנסת אדם שאינו בקי גדול בתפילות, בלשון המעטה. הלה שמע את העולים לפניו אומרים : "פעמים ח"י", הוא חשב שמדובר בברכה כנראה, ולכן כשהגיע התור שלו הוא אמר "אלפים ח"י". כל מתפללי בית הכנסת מחאו כפיים בהתרגשות – "אלפים ח"י! אפשר לבנות לבית הכנסת עוד קומה"…
כולם בחנו אותו, וציינו שהכי מצחיק שהוא לא נראה כל כך עשיר… מכנסיים מרופטים, קסקט פשוט, אבל כנראה שהוא 'יושב' על מיליונים…
אני זוכר שאבי דיבר עם חברו בדרך הביתה, ושניהם חשבו מה אפשר לעשות בתרומה הגדולה הזו.
חלפו שבוע ושבועיים ובעל ה"אלפיים ח"י" נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה… אבי השיג את הכתובת שלו, והלך אליו. הוא זיהה אותו, ושאל במה אפשר לעזור. אבי אמר לו: "אינני רוצה שתחטא בנדר. עלית לתורה, ולא העברת את הכסף".
"איזה כסף?"
"אלפיים ח"י, אלפיים כפול שמונה עשרה".
"אני הבטחתי כך?" – נדהם האיש – "הרי צריך לקחת משכנתא כדי לכסות את זה"…
מתברר שהוא רק חשב שזו ברכה לחיים טובים… הוא החליט להדר בברכה – לא רק פעמיים 'ח"י', אלא אלפיים 'ח"י'. בסופו של דבר הוא שלם סכום אחר, רחוק מאוד מן הסכום הזה.
תקנה שאינה חדשה…
לפני כמה עשרות שנים, כהן הרב זווין זצ"ל כרב בתל אביב. באחד הימים הגיעו אליו פרנסי העיר, והתלוננו על הקבצנים שנמצאים בכל מקום ומכערים את הנוף… הם ישנים על קרטונים, יושבים בכל פינת רחוב… "נפתח עבורם 'בית תבשיל' עירוני" – הציעו הפרנסים – "כולם יהיו שבעים, ואנחנו לא נראה יותר את הפרצוף שלהם"…
שמע הרב זוין ואמר, שסיפור מעין זה היה אצל הגאון מוילנא זיע"א, ומעשה שהיה כך היה:
הגאון מוילנא לא היה נוהג להשתתף באסיפות פרנסי הקהילה, אלא אם כן עמדה על הפרק הצעה חשובה שחיי הצבור עמדו בה.
באחד הימים נערך דיון אודות מצבם העגום של עניי וילנא, והגאון, אשר מלבד מוחו המופלא היה גם בעל לב רחמן מאין כמותו, החליט להיענות להזמנתם של הפרנסים ולהשתתף באספה.
הפרנסים מסרו דין וחשבון אודות מצב קופות הצדקה, אשר אינן מצליחות להשביע את כל עניי העיר. הם הוסיפו כי אחד מן המפריעים העיקריים לעניים הם שאר הקבצנים, המגיעים מכל העיירות הסמוכות ודורשים סיוע, ובכך הם מקפחים את הכנסותיהם של עניי וילנא.
"מן הראוי, אפוא", הטעימו- "להטיל יאסור על קבצנים נודדים לבוא לוילנא, בהתאם להלכה הפסוקה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנא): 'עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת'".
למשמע הדברים קם הגאון ממקום מושבו ואמר לפרנסים : "לשווא הזמנתם אותי לאספה זו, ובטלתם אותי מדברי תורה, באמרכם שהצעה חדשה תתקבל היום באסיפה. הלא הצעה זו התקבלה כבר כתקנה בוועד ארבע ארצות".
זאת לא צפו לשמע…
תמהו הפרנסים ואמרו : "הלא בפנקס 'ועד ארבע ארצות' אין כל זכר לתקנה מעין זו".
נענה הגר"א ואמר: "אין כוונתי ל'ועד ארבע ארצות' של הדורות האחרונים, כי אם לארבע הארצות הקדומות: סדום, עמורה, אדמה וצביים…. שם נתקנו תקנות כאלו, אשר לפיהן אסור לקבל קבצנים, אסור לתת צדקה, אסור לארח אורחים ואסור לקבל נזקקים. לא חדשתם כאן כלום, רק הוצאתם לפועל שוב את תקנות סדום…".
סיים הרב זוין ופנה אל פרנסי העיר תל אביב העומדים מולו: "עד שאתם רוצים לעקור את הקבצנים, אשר בזכותם אנחנו חיים, אנא דאגו לספק להם את מזונם בכבוד, ודאגו לתת להם את כל צרכיהם, והקב"ה יהיה בעזרם ובעזרנו".
כח מצוות הצדקה הוא גדול ועצום. "וצדקה תציל ממות" (משלי י', ב'), ולא בכדי מדקדקים כל כך רבותינו בהלכות צדקה, וכותבים פרטי הלכות ופרטי דינים – מהי צדקה ועם מי עושים צדקה.
ככל שנרבה במצוות הצדקה, נזכה ל"ה' צלך על יד ימינך", ובוודאי תעמוד לנו זכות גדולה זו, בפרט בעת הזאת, כשכלנו זקוקים לרחמי שמים.
(מתוך ספר 'אבות ובנים' – מדרשותיו של רבי יוסף מוגרבי שליט"א על מסכת אבות)