"נעשה ונשמע אמרו כאחד"
אם בהתנפלות על הגמרא בשקיקה עצומה אנו עסוקים, שומה עלינו לגולל את המחזה הנשגב של אהבת תורה שהתגלה לעין כל באחד מימי חורף שנת תשע"א.
רבינו התקרב לגיל ק"א, גוו היה חלש ורפה אונים, אפוף היה בייסורי זקנה מופלגת, ועם כל זה היה מצוי בשיא ה'שטייגן'. לשיטתו הקדושה אזיל, שמי שמפסיק ללמוד בימי הזקנה והייסורים, הוא מפסיק להיות אדם גדול. וכל עוד שהנשמה בקרבו צריך להתעלות וללמוד.
השיעורים המפורסמים ב'תפארת בחורים' נמשכו כסדרם, לא יאומן כי יסופר, מסכת 'שבת' שנלמדה תקופה ארוכה, נסתיימה, מיד לאחריה החליט רבינו לומר את שיעוריו במסכת 'ראש השנה', שיעור רודף שיעור, יום-יום, בחולשה רבה, ומאידך במלוא המרץ והכח.
זה מכבר נעשה השיעור היומיומי למחזה נשגב של אהבת תורה, אליו נהרו יום יום מאות אנשים מכל קצווי הארץ ומרחבי העולם, כדי לראות את רבן של כל בני הגולה ומאורן של ישראל מוסר שיעור, בפרישקייט של בחור צעיר, ברעננות של צורב שהתחיל עתה את 'זמן אלול' הראשון בחייו. העיניים היו מרוכזות, ואף דמעות התרגשות נראו.
אולם המחזה שהתגלה באותו יום ריגש את כל הנוכחים בשיעור.
רבינו סיים את מסכת 'ראש השנה', והחליט ללמוד ברבים פעם נוספת את מסכת 'בכורות' (מסכת האהובה על רבינו, עליה אמר שיעורים לפני כמה שנים). בעיצומו של השיעור סילקו מלפניו את מסכת 'ראש השנה' והגישו לו כרך גדול של מסכת 'בכורות'.
המחזה היה נורא ונשגב, רבינו ממרום שנותיו וחולשתו 'התנפל' על הגמרא 'בכורות' בשקיקה ובהתלהבות, כאיש צמא שלא שתה זה כמה ימים, ועתה גילה מעין מים חיים שוקק למרגלותיו.
מראה ההתנפלות על המסכת החדשה היה גלוי לעין כל, היה זה מראה נשגב ומופלא שהוזיל דמעות התרגשות מעיני הלומדים, לנוכח גודל אהבת וחשקת התורה שהתגלתה לפניהם.
"איך הרב מסוגל להתנועע בייסורים כאלו?!"
באחד הימים נשברה לרבינו חוליה בגבו. כאביו וייסוריו בלתי ניתנים היו לתיאור.
הרופאים שבאו לבדקו לא ידעו מה לעשות, ופחדו לנתחו בגילו המופלג מעל מאה שנה, ולכן הנחו את בני המשפחה למשוח משחות של משככי כאבים, אך הזהירו ואמרו שלמרות ששבירת החוליה בגב אינה מסוכנת לחייו, עוצמת הכאבים – סכנה לחייו.
הרב בנימין פישר שליט"א, שעסק רבות ברפואתו של רבינו, חיפש בדחיפות בכל רחבי העולם רופא שיכול להועיל. לבסוף מצא פרופסור אחד שהתמחה מאוד בתחום, ובתחילה לא רצה אותו פרופסור לטפל בזקן מופלג כמו רבינו. אך לבסוף התרצה לקחת את הטיפול לידיו ולעיין בתיקו הרפואי.
לאחר שלמד היטב את הנתונים, הביא רבי בנימין פישר את הרופא לבית רבינו.
רבינו ישב בחדרו ועסק בתורה ביגיעה ובעמל.
הסתכל הרופא סביב-סביב, תמה ושאל: "זה החולה?"
"כן! זה החולה!"
אם כך זה לא מתאים בכלל לנתונים שבתיק הרפואי. לא מסתדר עם הצילומים ותוצאות הבדיקות. איך ייתכן שהוא מתנועע כך בייסורים כאלו?
ניגש הרופא לרבינו ושאל: "הגב של הרב כואב?"
אמר לו רבינו: "יש לי ייסורים גדולים!"
תמה הרופא: "אם כך, איך הרב מסוגל להתנדנד?"
ונענה בשתיקה!
הניגון ההפוך
לסיפור זה קיימות שתי גירסאות, ויתכן ששתיהן נכונות.
גירסא אחת מספרת, שרבינו הגיע פעם להיבדק אצל רופא עיניים. הרופא שהיה יהודי חסידי, זמזם לעצמו בעיצומו של הטיפול ניגון שהושר רבות בפיהם של החסידים ברוסיה: "עסן עסט זיך, טרינקען טרינקט זיך, שלאפן שלאפט זיך ס'קומט צום לערנען און ס'לערנט זיך נישט" ("כשרוצים לאכול – מצליחים לאכול, כשרוצים לשתות – מצליחים לשתות, כשנשכבים לישון – מצליחים להרדם, רק כשבאים ללמוד – לא מצליחים ללמוד").
רבינו קלט את הניגון, וכעבור דקות אחדות הופתע הרופא לשמוע את רבינו מזמזם לעצמו את הניגון בהפוכו הגמור: "עסן עסט זיך ניט, טרינקען טרינקט זיך ניט, שלאפן שלאפט זיך ניט, נאר עס קומט צום לערנען ב"ה לערנט זיך גוט" ("כשבאים לאכול – לא מצליחים לאכול, כשבאים לשתות – לא מצליחים לשתות, כשנשכבים לישון – לא מצליחים להירדם, רק כשבאים ללמוד – מצליחים ב"ה ללמוד היטב").
זמן רב היה אותו רופא שרוי בתדהמה מזמזומו של רבינו. היאך ייתכן אדם בדרגה כזו בעולם, שאינו מצליח לאכול ולשתות ולישון, אבל כשמגיע ללמוד התורה מצליח ללמוד היטב…
גירסא אחרת מספרת, שהיה זה ד"ר אהרונוב, רופאו של רבינו שחיבב אותו מאוד, והיה משתומם כליל מגדלותו של רבינו עוד בשנות אברכותו המוקדמות, איך שגופו חלוש כל כך, עד שאינו מצליח לאכול, לשתות ולישון, ורק כשהדבר מגיע ללימוד התורה הוא מקבל כוחות שלא מעלמא הדין ומשתקע בלימודו.
כל אימת שהיה יוצא מבית רבינו, היה משורר על רבינו את הניגון החסידי המוכר רק בהיפוכו הגמור: "עסן עסט זיך ניט, טרינקען טרינקט זיך ניט, שלאפן שלאפט זיך ניט, נאר עס קומט צום לערנען ב"ה לערנט זיך גוט".
נסיון הבדידות והביישנות
מטבע בריאתו נולד רבינו ביישן. עם תכונה זו התהלך רוב ימי חייו, ותכונה זו כפתה עליו גם את הבדידות.
ניסיון עצום הוא הבדידות, ורבינו עמד בו בגבורה נוראה. קשה למצוא בהיסטוריה הארוכה של כלל ישראל, עוד גדול בתורה שהתנסה בבדידות נוראה כזאת ועמד בה.
כדי לתאר את מסכת הבדידות והביישנות, שומה עלינו לשחזר קטעים רבים מימי נעוריו של רבינו וממסלול עלייתו בקודש.
חד בדרא ובדורות בבדידות
"צריך ללמוד עם חברותא", נהג רבינו לשנן באזני כל מי שמבקש לשמוע ממנו דברים בדרכי ההצלחה וההתעלות בתורה.
בהזדמנות אחת העזתי פני ואמרתי: "הלא הרעבע עצמו למד כל ימי חייו בבדידות, ללא חברותא!".
פתח רבינו את סגור לבו ואמר: "מגיל צעיר בחרתי בדרך קשה זו, אך איני מאמין שיש עוד מישהו בדורנו שמסוגל ללכת בדרך זו. אני מבקש לא לקחת ממני דוגמא ולא ללכת בדרכי זו".
כדי שנבין כמה סבל היה מנת חלקו של רבינו בשנות צעירותו, עת ישב סגור ומסוגר מהעולם הזה, שקוע בעולמה של תורה – יעיד הסיפור הבא:
צורבא מרבנן אחד, החליט לסגל לעצמו את צורת חייו של רבינו, לפרוש לבית כנסת צדדי ולעסוק בתורה בבדידות ובהתמדה יומם ולילה. סבר אותו תלמיד חכם שדי בכוחות נפש חזקים, כדי לעמוד בתנאי חיים אלו, ואף בני משפחתו הביעו הסכמתם המלאה למהלך זה. ליתר ביטחון החליט הלה להימלך בדעת רבינו לפני שהוא עושה צעד משמעותי כזה.
תשובתו של רבינו הייתה 'לא' נחרץ: "לא תהיה מסוגל לעמוד בזה" אמר לו, "את ייסורי הבדידות שעברתי במשך חיי, אין כמעט בכוח אנושי לסבול, איני מאמין שיש עוד אדם בדור הזה שמסוגל לחיות וללכת בדרך זו".
"נכון, אבל זה היה מאוד קשה"
באחד הימים עלה אל בית רבינו יהודי בא בימים, חבוש בקסקט. מראהו עשה רושם שאינו מכיר כל כך את הכללים והסדרים הנהוגים בבית רבינו.
מבלי לתאם מראש ולקבל רשות, נכנס אל חדר רבינו ואמר: "אני רוצה לשאול רק שאלה אחת, האם זה נכון שהרב למד כל ימי חייו לבדו?"
אמר לו רבנו בקצרה: "ריכטיג, אבער ס'איז גיווען זייער שווער" ("זה נכון, אבל זה היה מאוד קשה").
איכה ישבה בדד
בהזדמנות נדירה פתח רבינו את סגור לבו וסיפר על עצמו:
"היה זה בשנות נעורי. ישבתי ולמדתי בבית המדרש בבדידות. יום אחד התגברו עלי ייסורי הבדידות, עד שלא יכולתי לשאתם עוד, חשתי בנפשי שאם לא אצא מחוץ לבית המדרש, אפגוש אדם כלשהו ואשוחח עמו, קרוב הנני לצאת מדעתי, ח"ו.
"סגרתי את הגמרא, יצאתי מדלת בית המדרש ועשיתי דרכי אל הרחוב, כדי לפגוש נפש חיה. הגעתי עד שער החצר, עצרתי לרגע, ומלחמה החלה להתחולל בקרבי. לבסוף הסבתי דרכי, וחזרתי לבית המדרש, פתחתי את הגמרא וצללתי לתוכה מחדש.
"כיום הנני סבור", המשיך רבינו, "שלא טוב עשיתי אז. הייתי צריך לפתוח את שער החצר ולשוחח מעט עם מאן דהו", סיים רבינו.
"כך הצלחתי להתגבר"
הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, שכיהן בדיינות יחד עם רבינו, והיה מעריך ומעריץ את גדלותו של רבינו ללא גבול, אמר פעם לרבינו: "גם אני רוצה להיות כמוך, לפרוש מן העולם לגמרי, להתבודד ולהסתגר בבית מדרש, לא לשוחח עם איש וללמוד בהתמדה עצומה".
אמר לו רבינו: "הלימוד בבדידות בימי צעירותי היה דבר קשה מאוד בעבורי, ואיני מאמין שיש עוד אדם שמסוגל לעבור את ייסורי הבדידות שעברתי".
הוסיף רבינו וסיפר: "היו זמנים שחשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך בבדידותי, וחשתי צורך לצאת מבית המדרש לשוחח מעט עם מישהו.
"מה עשיתי? החלטתי שלמחרת בשעת הצהרים, בתחילת ה'סדר' אשוחח חמש דקות בלבד בעניינא דעלמא עם מאן דהו, המגיע ללמוד בבית המדרש באותה שעה. כך הרגעתי את עצמי עד למחרת.
"למחרת בשעת הצהרים, חשבתי לעצמי שאדחה את השיחה ליום המחרת. למחרת, חשבתי שוב אולי אדחה את כל הענין ליום נוסף, עד כי חשתי שהצורך להתאוורר חלף, והחשק ללימוד חזר כמקודם, התגברתי כליל על היצר הרע ונשארתי ללמוד!".
(מתוך הספר 'גדולה שימושה')