"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב, יג)
עד כמה יש לעמול על עקירת הקנאה
באחת מדרשותיו נשא הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל משל נוקב אודות מידת הקנאה וכך סיפר: הגעתי ברכבת לפולין מאיזשהו מקום. שכרתי בעל עגלה שיקחני לביתי. הדרך היתה ארוכה והעגלון ביקש לפוש קמעא באמצע הדרך. הוא העמיד את העגלה בצידי הדרך והתיר את הסוס מכבליו. במרחק קצר ממקום חנייתנו שכן אגם. הסוס ניצב ליד האגם ושתה. לפני ששתה הרביץ בפרסתו במים, עד שנהיו בוציים ורק אז התחיל לשתות.
התפלאתי ושאלתי את העגלון: "מדוע הסוס רואה לנכון להפוך מים נקיים לבוציים, ורק אז שותה? מדוע איננו שותה את המים בעודם נקיים?"
"עליך להבין", הסביר לי העגלון בסבלנות, "שמעל פני המים הבחין הסוס בצלליתו של סוס נוסף השוהה באגם. הקנאה בערה בו עד מאד והוא השתולל בצורה כה פראית, עד כי נדמה היה שחרון אפו לא ישוב מעמו אלמלי יהרוג את הסוס שחדר לתחומו שלו… צמאונו הגדול למים נשכח ממנו לחלוטין".
אין דבר בעולם, שאי אפשר ללמוד ממנו את דרכי ד'. תפקידנו הוא למצוא את דרכי ד' בכל מה שקיים בעולם".
ואת הנמשל, הסביר רבינו לתלמידיו בישיבה: "זהו טבעם של בעלי חיים, כאשר אנו עדים להתנהגות כזאת, באפשרותנו להבין עד כמה חייב האדם לעמול כדי למחוק רגשות ומעשה קנאה".
רבינו היה אומר: "בכל הנוגע למידות, התורה מקצרת בלשונה לעומת שאר המצוות".
על סוד העניין עמד הרמח"ל והסביר במשל:
משל לאדם שערך חוזה כדת וכדין עם קבלן, לבנות לו בנין גדול בן כמה קומות והרבה חדרים. לאחר זמן בא הקבלן והציג תביעת תשלום מיוחדת על חפירת היסודות. בעל החוזה נדהם מעצם התביעה.
"וכי היכן חשבת להעמיד את הבניין, על האוויר?!" זעק לעבר הקבלן.
כל בר דעת מבין, שלא יתכן להעמיד בנין ללא יסודות, ושבחתימת חוזה על בנין כלולים גם יסודותיו מבלי צורך לפרטם, וזאת בין אם המדובר בבניין נמוך קומות ובין אם מדובר בגורד שחקים שצריך יסודות גדולים ואיתנים.
וכן לענייננו: בנין התורה לא יתכן בלא יסודות המידות, דהיינו, חובה על האדם לחפור בארץ החומריות עמוק עמוק, לשרש אחר המידות הרעות ולהשליכן, ולהשריש תחתיהן מידות טובות ועליהם להשתית את הבנין הגדול והנהדר – בנין התורה.
רחבות המידות עדיפה מרחבות דירה
לפנינו עובדה המעידה על גודל מידת הוותרנות של רבינו.
כשרבינו היה דר בעיירה קלם ומשפחתו גדלה, היה צורך לעבור לדירה רחבה יותר. התחיל לחפש דירה בשכירות המתאימה עבורם. באותו זמן היה קשה מאד להשיג דירות. רק לאחר יגיעה רבה עלה בידו, ב"ה, סוף כל סוף למצוא דירה.
פרטי השכירות סוכמו עם בעל הבית, ורבינו שכר עגלון והטעין את כל רהיטיו ומטלטליו על העגלה להביאם לדירתו החדשה.
בהגיעם ליד הדירה החדשה, פגשו אדם אחד, שפנה ואמר לו: "דע לך רבי אליהו, את בתי אני עומד להכניס לחופה. חיפשתי בכל העיר דירה ולא מצאתי דירה אחרת אלא זו בלבד, והנה באת אתה והקדמת אותי. דע לך, אם אתה נכנס לדירה אצטרך לעכב את החתונה".
בני הבית כששמעו את הדברים, התחילו לטעון כנגדו על עזותו נגד משפחה מרובת ילדים, שאחרי מאמצים מצאה לה דירה וכבר גמרו וסיכמו עם המשכיר, ומה לו כי ילין? אולם רבינו שמע את הדין ודברים בין המתחרה ומשפחתו, ולא דיבר מאומה.
לאחר דקות מספר הפר שתיקתו, פנה לעגלון וציווה עליו: "בבקשה, לא לפרק את המטענים, עליך להסיענו חזרה לדירתנו הישנה…"
(מתוך 'ר' אל'ה')