וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי (בראשית לא, לה)
רבי זלמן בריזל זצ"ל היה מרבה לחזור על דבריו של הרה"ק ר' חיים וויטאל זי"ע אשר תמה ושואל מדוע עניין תיקון המידות לא נכתב בתורה במפורש? ומתרץ הדבר במשל נמרץ – למה הדבר דומה: לאם ששלחה את בנה לחנות לקנות יין או שמן. לאחר שיצא הילד לדרכו, צעקה אמו אחריו – "ראה בני להיזהר שתביא המשקים דווקא בתוך כלי כל שהוא ולא ביד"!
הלא בוודאי כל השומע זאת יצחק – כי ילד כזה אשר צריכים להזהירו שדבר נוזלי טעון אחסון בכלי – הרי ילד כזה אינו בר דעת כלל, ואי אפשר לשלוח אותו כלל לשום חנות להביא דבר מה.. והנמשל הוא – כי התורה הקדושה, כדי לשמרה ולקיים את מצוותיה כראוי, אי אפשר בלא שתהיה שוכנת בכלי מתאים. זקוקה היא אפוא התורה לכלי קיבול של מידות הגונות וישרות. על כן פשוט הוא שאין להזהיר כלל על המידות כי הם ההקדמה לכל התורה כולה.
סח פעם ר' זלמן לתלמידים: פעם אחת החל אדם תימהוני אחד להתפלל בקביעות בבית מדרשנו, והיה נועד להתפלל על ידי בצעקות משונות עד מאד, עד שהיה קשה מאד לסבול זאת. בלבי כעסתי מאד על אותו יהודי שמפריע לכולם, וכבר חשבתי להעתיק מקומי לפינה הרחוקה ביותר בבית הכנסת, כדי שלא אופרע מתפילתי, אך לפתע עצרתי בעדי, וגערתי בעצמי – מה זה היה לי, וכי קול של יהודי בתפילתו מפריע לי?!.. מכאן ואילך נעמדתי בתפילה דווקא בסמוך לאותו אדם, כדי לשבר את טבעי הסורר!.. משעשיתי כך הרי שעם הזמן כבר הפסקתי לשמוע את צעקותיו של אותו אדם כליל!
מלחמה עיקשת ניהל ר' זלמן עם טבע הרגזנות והקפדנות. מספרים בני המשפחה – פעם ראה אחד הנכדים את זקנו ר' זלמן כשהוא עומד במטבח על יד הכיור ועיניו תקועות עמוק בספר קודש אשר בידו. ברקע נשמע קול טפטוף מים טורדני מן הברז אשר לא היה סגור בהידוק, והנכד שהבחין בכך מיהר מיד לגשת ולסגור את הברז היטב.
אך למרבה הפלא, הרים ר' זלמן עיניו מן הספר, ופתח את הברז קצת כדי שימשיך לטפטף… "מה זאת?" תמה הנכד ור' זלמן ענה: "קול הטפטוף הפריע לי והוציאני משלוותי. אמרתי לעצמי, וכי בכוחו של דבר פעוט שכזה להפריעני מלימודי? באתי אפוא ונעמדתי כאן קרוב, ברצוני לעמוד דווקא כאן ולהתרגל לקול הטפטוף עד שלא יפריע לי כלל!"
בדומה לכך ארע פעם, שאחת הדלתות שבבית לא היתה סגורה היטב, ונקפה הלוך ושוב על המשקוף בהתאם לקצב הרוח. כאשר ניסה אחד מבני הבית לתקן את הבעיה, מנעו ר' זלמן מכך באמרו: "אדרבה, רוצה אני להתרגל לקול הדפיקות עד שהם לא יפריעו לי כלל!" כך בשימת לב מתמדת ובעמל ויגיעה צרופה זיכך ר' זלמן את כל כוחות גופו ונפשו ושיעבדם כליל לעבודת השי"ת.
פעם אחת נכנס ר' זלמן לביתו כשעל פניו מתוחה ארשת פנים בלתי שכיחה בעליל, וכמין עצב היה ניכר עליו. בני הבית שראו מיד שפניו לא היו לו, ודבר מה אינו כשורה, שאלוהו מיד – שמא אינו חש בטוב? ור' זלמן אישר, כי אכן אינו מרגיש כל כך טוב.
"א"כ שמא תיקח איזה תרופה?" מיהרו להציע לו, אך הוא דחה את ההצעה ונענה: "לא, הכאב הוא בנפש ולא בגוף, כאן לא תועיל שום תרופה!" ושח להם ר' זלמן את כל אשר קרהו: יהודי אחד פלש לחדר הקטן שבחזקתנו, באתרא קדישא מירון. אני בעצמי הכנסתי את אותו יהודי לשם תמיד בתור הכנסת אורחים, אך עתה חותר הלה בכל כוחו להשתלט על המקום ולהפכו לנחלתו הפרטית.
נו מה הבעיה? תמהו כולם, תזמין אותו לדין תורה, ובוודאי תצא האמת לאור! "איי, אינכם מבינים".. נענע להם ר' זלמן, לא החדר במירון מטריד אותי, הדבר שכואב לי הוא שבמהלך חילופי דברים שהיה בינינו הגעתי לכלל 'כעס' רח"ל! עתה אינני מוצא מרגוע לנפשי, איני מסוגל להשלים עם העובדה שהגעתי לכלל כעס. כעת מתברר לי שלא הכרתי את עצמי! איני יודע מה יהא איתי…" ספק ר' זלמן כפיו בדאגה כנה.
מתחדש והולך היה ר' זלמן בעבודת המידות, תמיד מתחיל מהתחלה ואינו יודע הרגל מהו. בהגיעו לגיל שבעים, נראה לפתע ר' זלמן ימים אחדים כשהוא מתהלך עם תחבושת על ידו.. לפליאת כולם – מאי האי? השיב: "זה עתה למדתי שוב את איגרת הרמב"ן אשר בה מפליג כל כך אודות רעתה של מידת הכעס – אשר כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכו'. וכדי שלא אשכח את חומר הדברים עשיתי לי קשר סימן. שיעמוד לנגד עיני בכדי שאנצל מן הכעס ברגע של אמת!.."
וכך התהלך לו ר' זלמן והוא כבן שבעים שנה, כאשר ידו חבושה לו במשך שלושה חודשים כדי לזכור שלא לבוא לידי כעס…