"וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט' כב')
גדול הדור שהתחפש לעני
הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל היה אחד מגדולי הצדיקים ובעלי המוסר בדורות האחרונים. הוא לא רק למד מוסר מתוך ספרים, אלא חי מוסר, נשם מוסר, וכל חייו היו מושתתים על ערכי המוסר הנעלים.
יום אחד החליט שעליו לצאת לגלות. לבש בגדי עניים ועזב את עירו בלי להודיע על כך לאיש – גם לא לתלמידיו. בדרכו השתדל להגיע למקומות שלא מכירים אותו, שם היה מראה את עצמו כעני המבקש נדבה.
באחד הימים הזדמן לבית יהודים רחמנים, שהואילו בטובם להכניס את ההלך העני, ולתת לו מעט מאכל ומשקה להחיות את נפשו. מטבע דברים, הושיבוהו בקצה המטבח, והניחו לפניו צלחות עם שיירי המאכלים שנותרו מסעודתם.
בדיוק באותו זמן עבר שם אחד מתלמידיו ולתדהמתו הוא רואה, לא פחות ולא יותר, את רבו, שנחשב לאחד מגדולי הדור, יושב בפינה נידחת במטבח, מחופש להלך עני, ואוכל משיירי המאכלים של בני הבית…
מפיו נפלטה זעקה: "רבינו!…"
רבי יצחק השתיקו באחת והזהירו: "אם תגלה מי אני – לא אמחול לך!"
"לא אגלה את סודו של הרב", הסכים התלמיד, "אך תורה היא וללמוד אני צריך, מה פשר הנהגה זו של רבנו?"
ורבי יצחק זצ"ל הסביר: "רציתי לטעום טעם של עניות מה היא, כדי שאבין לנפש העני. אינני יכול לומר לאחרים דברי מוסר בנושא שאינני מכיר ומרגיש אותו באופן אישי. הדברים לא יתקבלו על לב השומעים. רציתי, אפוא, לחוש בעצמי מהי הרגשתו של העני".
***
שתיקה הנובעת מענוה
אותו רבי יצחק בלאזר זצ"ל, השתתף פעם באסיפה של הרבה מגדולי ישראל, ובראשם הגאון בעל "בית הלוי" זצ"ל, רבה של בריסק.
כשיושבים רבנים יחדיו, על מה הם מדברים? כמובן, בדברי תורה. פתח בעל בית הלוי ואמר: "כבוד הרבנים הגאונים, יש לי קושיה חמורה שברצוני להציג בפניכם". הוא ציטט את דברי הגמרא במקום אחד, והראה כי הם נסתרים מגמרא אחרת במקום פלוני, קושיה! התחילו הרבנים להתפלפל ביניהם, זה מיישב וזה סותר, מלחמתה של תורה.
האסיפה נמשכה למעלה משעה, וכל אותו זמן ישב רבי יצחק בלאזר בשקט, לא דיבר מילה, לא ניסה לחוות דעה בענין, כלום!
הרב מבריסק הביט לעברו מדי פעם, לראות אולי יגיב – אבל שום דבר, רבי יצחק נותר דומם.
בסופו של דבר, הרב מבריסק אמר שני תרוצים על הקושיה, כולם היו מרוצים מהקושיה ומהתרוצים, והאסיפה נגמרה.
בדרך הרהר הרב מבריסק במה שארע באסיפה. "אינני מבין", חשב לעצמו, "הלא ספרו על רבי יצחק בלאזר שהוא אחד מגדולי ישראל, בעל מח חריף. והנה כעת, באסיפה, לא ניכרה עליו, לא חכמה ולא חריפות המח. אני חייב לדעת מי באמת, הבן אדם הזה".
כשהגיע לביתו ביקש שיביאו את ספרו של רבי יצחק בלאזר, פרי יצחק, פתח את הספר ומצא שם את הקושיה שהקשה, וגם שני התרוצים שתירץ היו כתובים שם.
נישק הרב את הספר ואמר: "גדלות בתורה יש לאדם זה, אבל יותר מכך גדול הוא במידת הענוה!"
בדרך כלל כשאדם אומר לחברו חידוש שהלה כבר מכיר, יפסיקו החבר באמצע המשפט, ויאמר לו: "כן כן, אני מכיר את השאלה, והתשובה עליה היא כך וכך, נכון שזה מה שהתכוונת לומר?…"
ראיתי פעם מישהו שהגדיל לעשות… הוא שמע את חברו בסבלנות, אך כשסיים הלה את דבריו, שנמשכו כרבע שעה, לא התאפק השומע ואמר: "הלזאת יקרא חידוש, הלא כבר שמעתי את הדברים הללו לפני שנתיים…"
כמה טפשות מונחת בהתנהגות שכזו. הלא כבר שמעת, השקעת בכך רבע שעה, למה להרוס כעת הכל?
בודדים הם בעלי המידות שיתנו לדובר לסיים את דבריו, ויודו לו בחום על החידוש הנפלא שהשמיע להם, מבלי לעדכנו שכבר הכירוהו מקודם.
מידת הענוה איננה דבר פשוט. היא אחת מקנייני תורה כי צריך לזה קנין, עם כל המשתמע.
(מתוך הספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות)