מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א סיפר פעם מעשה שאירע עמו בבחרותו, כאשר למד בישיבת לומז'א בפתח תקווה. בחור מסויים ביקש ללמוד עמו בחברותא, והוא הסכים לכך, אולם התנה עמו תנאי לבל יחסיר מלימודם הקבוע אפילו פעם אחת. ואולם הלה טען ואמר, שמדי שנה במהלך חודשי החורף הוא לוקה מפעם לפעם בצינון או שפעת וכדו', ומרותק למטתו, כך שאינו יכול להבטיח שלא יחסיר במהלך החורף.
אמר לו הגר"ח שליט"א, שאם הוא מבטיח שמלבד זאת לא יבטל אף פעם מקביעותו, הוא יכול לערוב בעדו שלא יחלה כל החורף, ויוכלו תמיד ללמוד! וכך הוה, שהתחילו ללמוד בצוותא, ועברו כמה חודשים והבחור הנ"ל באמת לא חלה.
עד שפעם אחת הגיע אדמו"ר חשוב מחו"ל לביקור בארץ ישראל, והחברותא חפץ מאד לראותו וביקש מהגר"ח שיוותר לו על הלימוד הקבוע באופן חד פעמי, כיון שהוא מוכרח לראות את האדמו"ר. אולם הגר"ח לא הסכים לכך, משום שקביעות זו קביעות, ולא מוותרים אפילו על יום אחד!
ואמנם הלה לא עמד בנסיון, וויתר על הקביעות והלך. וראה זה פלא – מיד למחרת נפל למשכב!
ואמר על כך מרן הגר"ח שליט"א, שהדבר הוא פשוט, כי כל מה שעד עתה קיבל סייעתא דשמיא מיוחדת ולא חלה, זה רק משום שקיבל על עצמו ללמוד בקביעות מושלמת, ואולם כיון שפעם אחת ויתר על הקביעות, תיכף ומיד חלה.
(קונטרס 'שמחת לב' עמ' קמ"ז, מפי הג"ר שלמה קניבסקי שליט"א, הובא בס' 'שמעה תפילתי')