סיפר הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: זכיתי ללמוד בישיבתו של מרא דארעא דישראל הגה"צ רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל. ראש הישיבה היה לנו לדוגמא לאהבת התורה בשיעוריו הארוכים והמופלאים בהרבצת תורה שלא ידעה גבולות. שיעוריו התקיימו אפילו בערבי שבתות וחגים, לרבות התקופות הקשות של המלחמות שהתנהלו באותם ימים בין אנשי המחתרות מול חיילי הצבא הבריטי.
סיפור מדהים שהייתי עד לו, התרחש באחד הימים, כשרבנו המהרי"ץ אחז באמצע השיעור. הוא הקשה קושיה מסויימת ופתח בדפי המהרש"א לעיין שם בענין. בחלל בית המדרש שררה דממה, התלמידים נזהרו שלא להפריע לעיונו של ראש הישיבה, והנה לפתע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל הבניין. אמות הסיפים נעו ממקומן. תלמידי הישיבה נתקפו בפחד ובבהלה ונסו מבית המדרש בריצה כל עוד נשמתם בם. בית המדרש נהפך כולו, כסאות וסטנדרים עפו והתגלגלו לכל הכיוונים.
בבית המדרש ההפוך נותרו שני אנשים: ראש הישיבה, המהרי"ץ, שהיה רכון על דפי המהרש"א והורגש בעליל שהוא מנותק מכל הסובב אותו ואינו חש כלל בכל מה שמתחולל; וגם אני נשארתי ישוב על מקומי, והסיבה – כדי לא להשאיר את רבנו לבד על מקומו.
עברו מספר דקות, ראש הישיבה הגביה את ראשו ורצה להמשיך את השיעור, ומה נדהם ונבהל למראה עיניו: בית המדרש ריק מתלמידים. כשהבחין בנוכחותי פנה אלי בשאלה: לאן נעלמו כל התלמידים?
שאלתי את מורי ורבי בתמיהה: האם הרבי לא שמע כלום?! הלא כל הבניין כולו רעד כלולב, רעש והמולה, איך יתכן שהרב לא שמע?! וסיפרתי לו כל מה שקרה.
הגה"ק המהרי"ץ אמר שבאמת לא הרגיש מאומה, וסיפר מה ששמע מרבו שאצל החת"ס סופר התרחש סיפור כעין זה באמצע השיעור: פעם אחת הבחין החתם סופר בתלמידים המנענעים שפתותיהם וממלמלים. שאלם לפשר הענין, ואמרו לו כי נשמע קול רעם והם בירכו את ברכת 'שכוחו וגבורתו מלא עולם'. נענה החתם סופר ואמר להם: אם אפשר להרגיש באמצע הלימוד את קול הרעש של הרעם, עדיין חסר באהבת התורה ושקידת התורה.
(לב ישראל)
לקראת שבת מלכתא
חזק ביותר