"וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח', ב')
ופירש"י צפרדע אחת היתה והיו המצריים מכים אותה והיא מתזת נחילין נחילין.
מעשה זה של המצרים הוא תמוה לכל שומע, אחרי שראו שככל שהם חוזרים ומכים את הצפרדע, יוצאים עוד ועוד צפרדעים, מדוע לא הפסיקו ומדוע המשיכו להכות ולהכות אף שראו שמעשיהם אלו מביאים עליהם חורבן גדול?
קושיא זו מביא הסטייפלר זצ"ל בספרו ברכת פרץ, ותירץ שבאמת השכל האנושי אומר שצריך להפסיק להכות כשכל הכאה רק עושה ההיפך מרצונם וכונתם, אלא שאצל המצרים זה עבד אחרת, שכיון שראו שהצפרדע מוסיפה להתיז נחילים עוד ועוד והם לא מצליחים להורגה, גבר כעסם עליה וכל רצונם מעתה היה רק להתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר, ואף שראו שממשיכה להתיז נחילי צפרדעים, זה כבר לא מנע מהם לעצור, כי בערה בהם חמת הנקמה והכעס, וככל שהוסיפו להתיז הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בם, וכך בכל הכאה גברה בערת חמתם עליה והם הוסיפו להכותה ולהתנקם בה, והיא הוסיפה להתיז נחילין נחילין עד כי "ותכס את ארץ מצרים".
מוסר השכל גדול וחשוב לחיים אנו למדים מכך, כותב הברכת פרץ, שהאדם בשעת כעסו אם ישמע חרפתו וישתוק ולא ישיב ישתק וירגע הדבר לאט לאט, ותעלם חמתו וכעסו, אבל כשמשיב לשכנגדו הרי חברו מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה, כל כמה שיוסיף להתנקם חבירו יוסיף להקניטו, והאש תגדל ותבער בין שניהם עד שתשרוף כל חלקה טובה. וא"כ הדעת נותנת שטוב לאדם לשתוק בשעת מריבה, אבל מדת הכעס אומרת איך אנכי אשתוק? מדוע שאעבור על פגיעה בכבודי? ומתחיל להשיב וחבירו כנגדו וכן חוזר חלילה מכאן נלמד כמה גרועה ומזקת מדת הכעס, ועד כמה מעולה וגדולה מידת ההתגברות והשתיקה בעת כעס.
בספר הכל בו (סי' מ"א) כתב שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים נמצא בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזרת על כל בארות ועל כל מעיינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותם המים, כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסה נפל כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין אבל שאר גופו נשאר מוכה שחין, והבין וכאב את תוצאת רגזנותו, ומה שלא שתק והתגבר על עצמו, ועל זה אמרו חכמים (קדושין מא) 'רגזן לא עלתה בידי אלא רגזנותו', מלבד זה הוא רק מפסיד!
על זהירותם הנוראה של גדולי ישראל ממידת הכעס, אפשר ללמוד ממה שהתרחש בשלהי ועידת פטרבוג שהתכנסה בחודש אדר שנת תר"ע, לדון בין השאר בדרישת הממשלה הרוסית לחייב אל כל נושאי המשרות הרבניות להשתלם בשפה הרוסית ובלימודיים כללים.
גדולי ישראל באותה תקופה נחלקו בזה חלקם ראו בכל דבר שאפשר להתקיים איתו, וביניהם היו האור שמח, ר' דוד קרלינר שהיה מגאוני הדור, ר' חיים עוזר, ור' איצלה פוניבצר. ומצד שני לחמו בכל כוחם כנגד גזירה זו ר 'חיים מבריסק, החפץ חיים והרש"ב מלובביץ.
החפץ חיים שהיה אמור להגיע לועידה, שלח במקומו את ראש ישיבת ראדין הגר"מ לנדינסקי, ורק בקש ממנו שאם יראה כי כלתה הרעה ויד המתירים על העליונה שיקרא לו ויבא מיד.
וכך הוה, בכמה ימי הועידה היה נראה כי יד המתירים על העליונה, והר"מ לנדיסקי שלח טלגרמה דחופה לח"ח שיבא, ואכן הח"ח הגיע לאחר כמה ימים, ומיד בהגיעו התחיל למסור כמה וכמה נאומים נרגשים שהתחילו להשפיע על הרבנים לקבל את דעתו שהיא דעת המתנגדים.
באותם ימים נכנס החפץ חיים עם ר' משה לנדינסקי, לשוחח עם ר' מאיר שמחה, האור שמח שהיה בראש המתירים, מיד התחיל לומר לח"ח דברים חריפים על התנגדותו וחששו, ומנגד החפץ חיים השיב לו גם לדרכו באופן חד וברור, והנה לפתע קם האור שמח ויצא מהחדר באמצע הויכוח הגורלי, ויתברר כי פחד שהויכוח יחריף ויחמיר ורצה להמנע מזה.
החפץ חיים יצא עם ר' משה מהחדר ובדרכו אמר לר' משה: אני מתפעל ממידותיו של ר' מאיר שמחה, הוא הרי כהן, וכהנים קפדנים הם, והרגיש שעלול לבא לידי הקפדה וכעס, וקם ועזב, אף שהיה חשוב לו ביותר הבהרת דעתו בכל התוקף.
גם על החפץ חיים סיפר נכדו, כי שמע מאחד מתלמיד ראדין שראה את החפץ חיים הולך בחצות הליל לבית המדרש ופותח את ארון הקודש, ומתחיל לבכות 'רבונו של עולם, ישראל מאיר כהן הוא, וכהן עלול לבא בנקל לידי כעס, א"כ עזרני ה' שאוכל להתגבר על הכעס'.
עד כמה התחכמו גדולי ישראל שלא לבא לידי כעס, וכשראו כי הכעס מתקרב, ברחו, כי ידעו שכשהוא מגיע סכנתו כה רבה ויש למונעו בכל דרך.